לג וַיִּפְנוּ, וַיַּעֲלוּ, דֶּרֶךְ, הַבָּשָׁן; וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָהאֶדְרֶעִי.  לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אַל-תִּירָא אֹתוֹכִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹכַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. (במדבר, כ"א)

פעם אחת, בעודי מצ'וטט במרץ באחד מהאתרים המיועדים לכך, פנה אלי מאן-דהו ופצח בסדרת צעדי המחול המוכרת עד זרא: "מאיפה?", "בן כמה?", "מה מחפש?", "איך נראה?". הגבתי בשעמום, מקליד מוכנית את התשובות המקובלות תוך שאני מקבל ממנו את פרטיו שלו: "מחולון", "בן 37", "מחפש סטוץ", "גובה 195, משקל 105, רחב, שעיר, ראש מגולח"...

הזדקפתי בכסא. רגע אחד! הרי זה בדיוק מה שאני מחפש! שמורות אוזניי הזדקפו, זנבי התארך, תוך שניותיים הפכתי עורי, כאותו כלב צייד המריח את טרפו, כולי אדרנלין וחדות-חושים. "רוצה להיפגש?" הקלדתי ברגש, וכשענה בחיוב שאלתי מיד "לאן לבוא?". הברנש, שהציג עצמו בשם "אמיר" (מה שאומר שכנראה קוראים לו אברם), ביקש שאגיע לפינת הרחובות שלומציון ורקפת בחולון תוך כשעה. הוא הסביר לי שהוא מתכוון לבחון אותי מהמרפסת, ואם איראה לו אזי יתקשר אלי וינחה אותי להיכן בדיוק לבוא.

עטיתי עלי כתונת-פסים ויצאתי נמרצות מן הבית. הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, והרחובות היו ריקים למשעי. אחרי התברברות קצרה (חולון זה לפני או אחרי ראשל"צ?) הגעתי לצומת המתואר, והתייצבתי מתחת לפנס רחוב עגמומי. הרוח שרקה, ופיסות נייר התערסלו על המדרכה המטונפת. שיכור צרח משהו ונדם. שני עובדי פיצריית "המשולש הקדוש" (בהשגחת הבד"צ) ארזו את השאריות משלשום והחזירו אותם למקרר, לשימוש חוזר למחרת היום. הם הביטו בי בתמיהה, כאומרים "מה הצפונבון הזה עושה פה? מחכה שיעשו לו טובה וישדדו אותו כבר?". הזמן חלף ועורי נמלא גבשושיות, כמו עור של עוף מספר אחת. אך לא אמרתי נואש.

ואז צלצל הטלפון שלי.

"אוקיי," אמר אמיר, "אתה נראה לי בסדר גמור. יאללה, אתה יכול לעלות". הוא הסביר לי בדיוק לאן להגיע, ותוך כמה דקות כבר הייתי ליד דלת דירתו. צלצלתי בפעמון והוא פתח.

מה אומר ומה אגיד. לכל אחד מאיתנו יש הרי איזו פנטזיה, ואת שלי כולכם כבר מכירים. אמיר היה טיפונת מלא מדי, אבל חוץ מזה – בול בפוני. הוא חיבק אותי חיבוק אמיץ, ואני טבעתי בתוכו, כשראשי מגיע אל חזהו. מהר מאוד מצאנו את עצמנו על הספה בסלון, ומשם התגלגלו הדברים ככדור שלג במורדות המון-בלאן.

אחרי שתם הכול, רבצנו בסלון, מנסים לחזור לקצב נשימה תקין. "אתה רוצה להתקלח?" שאל אמיר בקול נעים. הופתעתי מהניגוד בין חזותו הקשוחה וההבעה הרכה על פניו. "זה בסדר, אתקלח בבית" אמרתי. אמיר התעקש, נתן לי מגבת והראה לי את חדר האמבטיה. רק כשהייתי מתחת לקילוח שמתי לב שהחדר מלא בצעצועי-אמבט של ילדים. התנגבתי ויצאתי בחזרה לסלון. בדרך ראיתי תמונות על הקיר שפספסתי לפניכן: אמיר על אופנוע כבד עם בחורה מאחוריו, אמיר מתחת לחופה, אמיר מחזיק בזרועותיו ילדה, כבת שנתיים...

שאלתי אותו לפשר התמונות בעודי מתלבש. אמיר הסביר שאשתו והילדה אצל הסבים כרגע, והוא נשאר לבד בבית, לתקן כמה דברים. מה הוא עושה בחיים? יש לו עסק לאביזרי מטבח, והוא חושב לפתוח פיצוחיה עם גיסו. לאורך כל השיחה התקשיתי לקשר בין חזותו, שהיא כשל באונסר בבארים, לסברו הנעים, ובפרט לחייו הכפולים. אבל אמיר התייחס לכל העניין בטבעיות, ולא יכולתי שלא להישאב לכך אף אני.

כשיצאתי מהדירה אמרתי לו שאשמח לשמור על קשר. אבל כשפסעתי ברחוב המטונף לכיוון האוטו, הייתי בטוח שלא אראה אותו יותר.

כמה חודשים לאחר מכן נפגשנו שוב בצ'ט. זיהיתי אותו לפי הכינוי המסורבל בו השתמש בפעם הקודמת, ופניתי אליו שוב. הפעם הסתבר כי דירתו אינה פנויה, אך הוא שמח לצאת ל"סיבוב בחוץ" וקפץ לבקרני בדירתי. היה כיף, בדיוק כמו בפעם הקודמת. קצת דיברנו, קצת עשינו-מה-שעשינו. כשהלך, אמרתי לו שוב שאשמח להתראות, ושוב חשבתי לעצמי שזה בטח לא יקרה.

מאז נפגשנו עוד פעמיים או שלוש. תמיד בדירתי. תמיד אחרי שזיהיתי אותו בצ'ט. אף פעם לא בעקבות טלפון ממנו – ולי, כמובן, אין את הטלפון שלו. תמיד היה כיף, לי בוודאי, ולפי דבריו גם לו. אין לי מושג כיצד הוא חי עם הכפילות, אבל את זה יכולתי לשאול על רבים אחרים. עדיין קצת משונה לי שאיש כל כך מגודל ומפחיד-למראה הוא בעצם הומו, אבל אלה כנראה הסטיגמות שלי, שמראות על החינוך המיינסטרימי ההומופובי שקיבלתי.

אני לא יודע אם, במקרה שאמיר לא היה נשוי, היינו יכולים להיות בני-זוג. זה שהוא נראה כמו שאני אוהב, זה מספיק? זה שהוא איש נחמד, זה די והותר? זה שאנחנו לא מאותו מיליה חברתי – זה משנה? גורלן של השאלות האלה שיישארו ללא מענה, ואולי טוב שכך. כמו תמיד אחרי פגישה עם אמיר (האחרונה הייתה לפני שבוע) אני לא יודע אם נתראה שוב, ואם כן מתי. אבל אם נתראה, אני יודע שאימס כשיחבק אותי ואשעין את ראשי על חזהו הרחב. וזה, כנראה, מספיק.

זהו שיר מאוד עצוב

הנושא כזה כאוב,

אם תשים תחבושת,

לא יעזור לך שנתיים.

הגיבור של הסיפור

להגיד אותו אסור,

נגלה רק שהשם שלו

כמו אפרים.

יום אביב בכפר קטן

ציפורים שרות בגן,

נמלה עוברת

אך המנגינה נשארת.

בחצר נולד תינוק

ומיד התחיל לצעוק

"לא קוראים לי 'פריים -

שמי גוליית ולא אחרת!"

כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל,

גיבורים ברחו הביתה,

לוחמים זייפו ת'גיל.

הם קראו לו "השד מאשקלון".

בגנון אמר שלום

ילדים עברו לדום,

בן חמש וכבר הספיק

להביא הביתה סלע.

התאמן כל יום שעות

בלהפריע לחיות,

יש אומרים היה לו קול

נמוך מים המלח.

כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל

גיבורים ברחו הביתה

לוחמים למדו חליל

הם קראו לו בשקט מרחוק.

הנה בא אלינו, בא אלינו

גולי, גוליית

מקווה שגם הפעם

הוא יחשוב אותי נחמד.

הנה בא אלינו, בא אלינו

גולי, גוליית,

מקוה שלא ידרוך עלי,

יעשה אותי גמד.

דוד מלך ישראל

קם בבוקר לטייל,

מרחוק רואה המון סואן

צועק "הצילו!"

בלי לחשוב יותר מיום

התייצב על המקום,

חוץ משני גמלים וגדי

עוד לא ידעו אז מיהו.

"בוא אלי, גוליית נחמד,

שב אצלי על כף היד."

"ככה מדברים?"

שאל גוליית באשקלונית.

דוד מלך התעצבן,

"הרוגטקה תנגן!"

אבן לעברו ירה,

קלע לו בול בפוני.

כל התנ"ך אמר תודה והתרגש,

"אם תרצה להיות מלכנו,

תתקשר מחר בשש"

ומאז לא שמעו אותם אומרים,

הנה בא אלינו, בא אלינו...

מקווה שלא ידרוך עלי

מקווה שלא יקפוץ עלי

הנה בא אלינו גוליית

גוליית 

ביצוע: כוורת

מילים: אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון

לחן: דני סנדרסון