יז וַיַּקְרֵב, אֶת-הַמִּנְחָה, לְעֶגְלוֹן, מֶלֶךְ מוֹאָב; וְעֶגְלוֹן, אִישׁ בָּרִיא מְאֹד. [...] כ וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו, וְהוּא-יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר-לוֹ לְבַדּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵהוּד, דְּבַר-אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ; וַיָּקָם, מֵעַל הַכִּסֵּא.  כא וַיִּשְׁלַח אֵהוּד, אֶת-יַד שְׂמֹאלוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב, מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ; וַיִּתְקָעֶהָ, בְּבִטְנוֹ.  כב וַיָּבֹא גַם-הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב, וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַבכִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב, מִבִּטְנוֹ; וַיֵּצֵא, הַפַּרְשְׁדֹנָה.  כג וַיֵּצֵא אֵהוּד, הַמִּסְדְּרוֹנָה; וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה, בַּעֲדוֹוְנָעָל.  [...] כז וַיְהִי בְּבוֹאוֹ, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָהָר, וְהוּא לִפְנֵיהֶם. (שופטים פרק ג')

קוראים נכבדים, הסכיתו-נא. לפנינו נושא רגיש וטעון מאין כמותו. עד עכשיו העדפתי בדרך-כלל לערפל אותו, כמו היה תמונה המצולמת דרך ווזלין. ומצד שני, עז רצוני להפוך את "המדריך למטייל" שלפניכם לקונטרס שלם ומושלם. אין לי ברירה אם-כן, אלא לגשת כעת ולהעלות על המדוכה נושא סבוך זה.

באומץ לב, ותוך גיוס כוחות טמירים, הריני מתכבד לפיכך להעמיד עתה לדיון את – נו, איך נקרא לזה בלשון נקייה – את עניינם של בעל התקיעה, ושל זה, לעומתו, המקבל את הדין.

כמו שכבר ציינתי באחד מפוסטיי, יצא לי פעם לסעוד עם חברים במסעדה משובחת, אחרי שביליתי קודם לכן בקובות-החטא של עיר האורות. תוך כדי שיחה, בעוד אני מפליג בסיפורים מסמרי שיער, פנה אלי ס"ת, בחור כארז, ואמר לי: "תגיד – איך בעצם אתם יודעים בסיטואציות האלה מי עושה מה?". "הרי" – הוסיף האיש למען הבהר היטב את תהייתו זו – "אם בגבר ואישה עסקינן, ברור לכל אחד מהצדדים מה הוא אמור לעשות. אבל מה איתכם? איך בעצם אתם יודעים?"

לקח לי קצת זמן להבין – ואז חייכתי במבוכה. "מה זאת אומרת איך אנחנו יודעים? אנחנו פשוט שואלים. מה יותר פשוט מזה?"

למען האמת, זה בכלל לא כל כך פשוט. אבל בואו נעשה קודם קצת סדר בעניין.

המונחים המקובלים באנגלית לציין את שני התפקידים האפשריים ב – אהמ – פעילות בה אנו עוסקים, הם top ו- bottom – והכוונה ברורה למדי. בעברית, כפי שציינתי בעבר, טבעה האקדמיה ללשון את המונחים הפלצניים "רובע" (robe’a) ו"נרבע" (nirba). אבל בלשון העם מקובל להשתמש דווקא בביטויים "אקטיבי" ו-"פסיבי" – ממש כמו שמות רקדניה של מאיה בומבילה. או, בשפתם הטלגרפית של הצ'טניקים: אק/פס.

כבר ציינתי פעם, כי לפי הידוע לי עומד אדם על העדפתו המינית בהגיעו לגיל ההתבגרות. במלים אחרות, ברגע שהנער מתחיל לעסוק בפנטסיות מיניות, מיד מתחוור לו אם הומו הינו, או שמא דווקא סטרייט. האם באותו רגע מתברר להומונים שבחבורה גם אם הם אק או פס? ובכן, מסתבר שלא כך המצב. דילמה זו יכולה להמתין לפתרונה עוד פרק זמן לא מבוטל.

אחת הסיבות לכך היא שאצל ההומואים אפשר גם בלי חדירות. אם לחדד את העניין: בהחלט ייתכן ששני מנשנשים ידווחו על הופה-היי משביע רצון ביניהם, מבלי ששום מכחול נכנס לאף שפופרת.

בשלב הזה כבר איבדתי רבים מהקוראים בני המיעוט הסטרייטי. אלה מנידים בראשם באי-אמון, לאמור – למה-מה-זה-פה, סיפורי קלינטון ומוניקה? ולא כך היא. אין אנו עוסקים כאן בהגדרות משפטיות למיניהן, של מה נחשב טינה-ניי-ניי ומה לא. פשוט, באמת יכול להיות מצב שבו שני גברים מקיימים יחסי מין מהנים, ומגיעים לסיפוקם המלא ללא שום חדירה.

למעשה, יש אפילו מקרים רבים בהם שני הומואים מתחילים לצאת, וכמובן עוסקים גם בכל ענייני הגוייעל-נייפעש ה"פשוטים", ורק אחרי זמן מה כשהרומן ביניהם מתמשך הם בודקים גם את עניין העמקת הקשר, איף-יו-אנדרסטאנד-וואט-איי-מין.

(הערת אגב – כידוע אני נמנע לרוב מלהיכנס לעניינים מפורשים שבינו לבינו. אבל בפוסט הנוכחי זה לא ממש מצליח לי, מטבע הדברים, ואני מוצא את עצמי מסמיק ומתפתל מול המקלדת כמו איזו בתולה חסודה)  

בשלב הזה של העמקת הקשר כבר באמת אין מנוס מלדעת מי מהשניים הוא אק ומיהו פס. אבל, כדי לסבך את העניין, ישנם כאלה שהם גם-וגם, ואלה קרויים בלע"ז "ורסטיליים". וכדי לסבך עוד יותר, ישנם גם ורסטיליים שמעדיפים להיות פסיביים, ורק לעתים מוכנים להיות אקטיביים, ואלה קרויים ורסטיליים-פסיביים. בני הסוג המנוגד קרויים ורסטיליים-אקטיביים. קאפיש?

האם יכול אדם לשנות את הכיווניות שלו, כלומר להתחיל נניח כאקטיבי לחלוטין ומתישהו להפוך (בבת אחת או בהדרגה) לפסיבי? אין לי מושג, אבל אני לא פוסל את האפשרות.

ומה בדבר שניים שמתאהבים, ואז מגלים להוותם ששניהם פסיביים למשעי או אקטיביים לגמרי? מה, אין סיכוי שיקימו בית חד-מיני בר-קיימא לתפארת מדינת ישראל? וואללה לא יודע. נשמע לי בעייתי, אבל אולי יש כאלה מקרים.

אחת הסיבות לחוסר הידיעה שאני מפגין כאן, בניגוד לדרכי הבוטחת בדרך כלל, היא העובדה כי הומו מן השורה מעדיף שלא לומר לחבריו אם הוא אק או פס. כל כמה שאתה מחוץ לארון, הדיון בסוגיה זו הוא בדרך כלל אינטימי, מסיבות מובנות. שהרי גם אם הזוג א' ו-ב' (סטרייטים או הומואים) הם חברייך הטובים, בדרך כלל תימנע מלדסקס איתם מה הם עושים במיטה. והשאלה "תגיד לי – אתה אק או פס?" היא, מה לעשות, פשוט חודרנית מדי...

בעבר הייתה נפוצה הסברה כי ניתן לזהות אם מישהו הוא אק או פס לפי המראה וההתנהגות. הומואים נשיים יותר, הקרויים גם "אוחצ'ות" או "קוקיצות", נחשבו לפסיביים, ואילו ההומואים הגבריים, מנופחי השרירים, נתפשו כאקטיביים. אבחנה פשטנית זו מתקשרת מיד גם לשאלה הכללית של "איך ניתן בכלל לזהות שמישהו הוא הומו", בה אגע בפוסט נפרד. מכל מקום, כיום ברור שההתנהגות אינה מעידה בהכרח על ה-אק/פס-יות. בהחלט יתכן שיש מתאם מסוים בין שני הדברים, ברם הוא איננו מוחלט. לדוגמה, שחקן הפורנו המפורסם Tom Katt ידוע בתורMuscle Bottom, כלומר בחור גברי, שרירי ושעיר (גררררררר....) שהוא פס לחלוטין. [בעתיד, אגב, אני מתכוון להקדיש פוסט נפרד גם לנושא החשוב של פורנו גיי].

נשוב כעת לשאלה המקורית של חברי היקר ס"ת – איך באמת יודעים שני הומואים שמעוניינים להשתרלל מי מהם הוא אק ומי מהם פס? בעבר היו קיימים מיני קודים שהיו מקובלים במקומות מפגש של גייז. אחד הידועים בהם הוא "קוד המטפחת" (The Hanky Code): אגזוזן שהיה נכנס לבר או למועדון היה תוחב לכיס האחורי של מכנסיו מטפחת שצבעה היה מעיד על העדפותיו. כיום עבר קוד זה מן העולם. כאשר מגיע הומון לאיזה בר או סאונה הוא מנסה לעתים לקלוט את שפת הגוף של האחרים, ועל פי כך לנחש במה הם מעוניינים. אבל כאמור לעיל, ברוב המקרים לא מנסים לנחש. פשוט שואלים - ומגלים.

עניין חשוב שבלי לגעת בו לא יהיה העיסוק בנושא שלם, הוא אלמנט הבושה המתלווה להיותו של מישהו הומון פסיבי. לכאורה, לא ממש צריך להיות הבדל. ובכל זאת, בחברתנו המאצ'ואיסטית מצפים אפילו מההומואים להתנהג בגבריות. ומה יותר נשי, ניחנחי וקוקסינלי מאשר לקבל בתחת? כך קורה שהומואים רבים מהזן הפסיבי מתביישים בפסיביותם, ומעדיפים שלא להזכיר אותה כשאין בכך ממש צורך. לגבי דידי זוהי תפישה נפסדת הראויה לכל גינוי, אבל מי אני שאקבע.

לא אוכל לסיים בלי לספר סיפור אישי קטן, שאולי יעניק לפוסט יבשושי ואקדמי זה טיפונת של לחלוחית. פעם אחת, לפני מספר שנים, שידכו לי חברים בחור חביב אחד. ישבנו בבית קפה,  קשקשנו ונשנשנו, ואחרי זמן מה קמנו ממרבצנו ופנינו לדירתי, במטרה ל, אתם יודעים.

עשינו מה שעשינו, וכשהתלבשנו אמר לי האיש הטוב שמשהו מטריד אותו. בתחילה לא היה לו נוח להתייחס לעניין אבל לבסוף הצלחתי לדובב אותו. מסתבר שהוא פשוט לא הצליח להבין מהתנהגותי אם אני אק או פס. בחלק מהדברים נהגתי בדרך אחת ובחלק מהם בדרך אחרת, ולא שידרתי חזות אחידה וברורה. מסתבר כי לאותו אדם היה העניין חשוב מאוד, ובדיעבד מסתבר גם כי ניסה לגבות את המידע מהחברים ששידכו בינינו, אך לשווא, שכן פריט מידע קריטי זה פשוט לא היה בידיהם. באותם ימים גם הייתי מודע הרבה פחות לחשיבות האבחנה, ולכן לא חשתי במצוקתו של הבחור.

מכל מקום, כעבור דקות מספר חלה תפנית בשיחה בינינו, כאשר הסתבר כי גם ציפיותינו מהשידוך עצמו לא היו מתואמות – בעוד אני חשבתי על היכרות סתם, היה ברור לאיש שאנחנו בעצם על מסלול של חתונה. הדיון שפרץ בעקבות עניין זה האפיל מיד על שאלת האק/פס, שנשתכחה מלב, וכך נותרה ללא מענה.

אז מה אני באמת – אני אק? אני פס? אולי ורסטילי? או ורסטילי-פסיבי? או ורסטילי-אקטיבי? קוראים יקרים, קבלו נא את התנצלותי, אבל באופן חריג אני מתכוון להתעטף הפעם בשתיקה קדורנית ולא לומר דבר בעניין. כספר החתום אני, כגן נעול. שם, דרגה, מספר אישי – ותו לא. יש דברים ש, אתם מבינים... פשוט... בקיצור, זהו.

מי זה דופק בדלת?

מי זה מקיש על חלוני?

אין זה ברד או גשם

רק אנוכי יודעת מי

רבים על חלוני דופקים אבל ביתי נעול

ורק את זה אשר אהבתי לא יפחיד מנעול

מי זה אלי מופיע?

מי זה מקיש על חלוני?

זאת אהובי משמיע

וכך עונה לו לבבי

מי זה דופק בדלת?

החלבן, הירקן או אולי הגנן?

אבל מעשה נסים אין זה גובה המסים

מי זה?

מי זה?

מי זה?

מי זה דופק בדלת?

מי זה מקיש על חלוני?

אין זה ברד או גשם

רק אנוכי יודעת מי

אפילו שוב אם אירדם ואהובי יקיש

את חלומי במציאות יפה יותר אפגיש

מי זה אלי מופיע?

מי זה מקיש על חלוני?

זאת אהובי משמיע

וכך עונה לו לבבי

מי זה דופק בדלת 

ביצוע: הכל עובר חביבי

מילים ולחן: ארתור פריד ואל הופמן

[בקרוב יצורף לניק שלי גם גראוואטאר מרשים, תרומתה הנדיבה של מורטישיה. טיש יקירתי - תודה מקרב לב!]