ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּיוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַהֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה.  ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּפַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. (ישעיהו פרק נ"ח)

כישלונה המוחץ של ליאת הדיאטנית האגדית להחזיר אותי למימדים שפויים (שלא לומר כוסוניים) אילץ אותי לצאת לרעות בשדות זרים. ובל יהי הדבר קל בעיניכם! למעלה משש שנים הייתי ספון בצילה של ליאת זו, שותה מים זכים מכוסה ומכרסם עלעלים ירוקים מכף-ידה. ליאת היא מי שהצליחה, אחרי שנות דור, להוריד אותי מ-106 קילו ל-72 בלבד, ועל כך מגיעות לה תשואות סוערות. ברם, מזה כשנתיים אני מוצא עצמי מתנודד דווקא סביב איזור ה-85 הנאלח, מה שמשווה לי מראה עגלגל משהו, שאינו אהוד עלי כלל ועיקר. ומצד שני, אהוד או לא אהוד,בחלוף עוגייה לידי אני שולח אליה מייד זרועות זריזות, כזיקית השולפת לשונה לתפוס זבוב דשן במיוחד. אני, אין לי תקנה אני.

למען האמת, ברור כי הכישלון שהוזכר בפסקה הקודמת איננו כישלונה של ליאת אלא כישלוני שלי. להבדיל מהרבה תחומים אחרים, החל מנגינה על פסנתר, דרך פיתוח גוף וכלה בלימוד אוזבקית ספרותית, הרי שבדיאטה המדריך הוא רק על תקן של ממליצן. הוא יכול לזעוף, להתחנן או לדבר בקול אדיש – מה שלא יעשה, עדיין השמירה וההתמדה הן רק בינך לבין המקרר שלך.

וכך, אחרי שנתיים של פחי נפש, קמתי ועשיתי מעשה. ומכיוון שלא יכולתי להתנתק ממש מליאת, אצלה הייתי מתייצב פעם בשבוע, הקטנו את תדירות פגישותינו לפעם בחודש. במקביל, התחלתי לפתח יחסי כרוב-הקרבה עם עוד שתי אסכולות דלות קלוריות, השונות זו מזו כחמור ממרק-פירות. בפוסט זה ברצוני לחלוק עמכם את חוויותיי בסבך הדו-דיאטטי.

מחד גיסא ניצבת יוכי, מפלצת הסלרי של הצ'יף איפי-טומבי. יוכי היא מנחת קבוצות בסניף שומרי-משקל של רמות-סוואנה דל"ת, הנוהגת לאסוף תחת כנפיה מדי יום ראשון בערב אוסף של חלכאים ונדכאים, המכונה גם "הקרקס הנודד", ולהרביץ בהם את תורתה ההזויה.

ומאידך, נוצץ לו ככוכב דיאטן-הפלטינה של הרבבון העליון: יאיר המזהיר. יאיר מקבל את קליינטי הצמרת שלו בקליניקה ספונת-עץ-הובנה ברמה"ש המעטירה. בשביל לקבוע אצלו פגישה צריך תיאומים של חודש מראש, והוא מיישם על הסלבריטאים שלו תיאוריות פוסט-מודרניסטיות המשלבות דיאטה, עבודה עם משקולות, אימונים אירוביים – וחליבת כספים נמרצת.

כששמעו חבריי שאני מתכוון להריץ שתי שיטות דיאטה במקביל, הסתכלו זה על זה בדאגה ואז, במבט עייף, עלי. תגובותיהם נעו החל מ"איך יש לך זמן וכוח לכל זה" ועד "השתגעת לגמרי". אבל אני, לא אירא ולא איחת. כמו בוגרי הסיירות המסוקסים, אחת שהחלטתי – אני מבצע. וכך, בשבועות האחרונים, אני מוצא עצמי מתזז בין יוכי ויאיר, בנוסף לכל יתר פעילויותיי המרובות, ממש כפורפרה ורדרדה. אם לא שום דבר אחר, לפחות אני לא אוכל כלום בזמן הפגישות עצמן – רווח נקי.

ימי ראשון בערב מוקדשים ליוכי. לקראת השעה שש ומחצה מתחיל להתאסף , בלאות אין קץ, מקבץ של דמויות מוזרות העולות לרגל ל"בית המסאית הקשישה" בפאתי נאות-סוואנה. שם מקבלות את פני הפונים שתי מפלצות קמוטות-מראה הממלמלות כשפים ולחשים בזעף תוך שהן גובות את מנת הזוזים השבועית. הלקוחות מנחיתים אז את ישבנם הדשן על כסאות פלסטיק מהוהים, וממתינים ברעד לתורם להיקרא אל הכוהנת הגדולה. בהגיע הרגע, הם ניגשים ברעד אל מאזני-צדק שראו ימים יפים יותר, ובודקים, הלכה למעשה, אם שיטת הניקוד עובדת.

כמו שיודע כל בן-תשחורת, בשומרי-משקל מדברים בנקודות. ומכאן שברבות הימים מתחיל האדם להתרגל להביט כך בכל דבר. על גב של פרת-משה-רבנו יש שש נקודות? מצוין! הרי זו ארוחת ערב דשנה! וקובייה של שש-בש? זהירות, רבותי! גם אם במבט ראשון היא מציגה למתבונן שתי נקודות תמימות בלבד, הרי שסך פאותיה כולל 21 נקודות, וזו כבר בערך מנה יומית!

בשוך השקילות מתיישבים כולם בכיסאותיהם, ואז נכנסת יוכי למרכז העיגול ופוצחת במופע האימים שלה. יוכי זו, בת שמונים או תשעים היא, אך גוף לה כשל נערה צעירה (אם כי כזו שיובשה בתנור בחום של שלוש-מאות מעלות למשך לילה שלם). על גופה היא עוטה שלל שמאטעס שנאסף בקפידה בשוקי העיר, ופיה חוצב להבות כתגרנית מיומנת. במשך יותר משעה היא נואמת על דא ועל הא, בעוד הנוכחים שואלים את נפשם למות. כל מי ששמע פעם את מירי בלקין בזעקות ה-"Come to Jesus!" שלה, יודע בדיוק על מה אני מדבר. רק שליד יוכי, נשמעת מירי בלקין כמו קיקרו הדגול.

מקץ שעת הנאומים יוצאים כל המטופלים המדוכדכים אל החום הנורא שבחוץ. איש הי-טק צעיר ונמוך-קומה כבר הוריד ארבעים קילו ממשקלו, ויש לו עוד עשרים למנאייק. קשה לי לחשוב איך נראה – אם בכלל – לפני שהשיל את הארבעים הקודמים. עורך-דין גבוה ונאה (האם הוא מקהילתנו המנשנשת?) הוריד עשרה קילו בחודש, רק משום שהבין פתאום כי שווארמה בלאפה אינה אותו מזון-בריאות שניסים מהדוכן תמיד הילל בפניו. שורות המרזים מנוקדות גם בדמויות פחות מצליחות, ביניהן אחת מהקבועות שמזה שש שנים אינה מצליחה להשיל אף אחד ממאה הקילוגרמים שמרוחים באון על גזרתה העדינה. ובכל זאת היא ממשיכה לבוא, ולהקשיב – מרותקת – לגבב הלהג היוכיאי. מה לעשות – כמו שכולנו יודעים, יש התמכרויות מכל מיני סוגים.

יאיר, לעומת יוכי, מתייצב בקליניקה הנוצצת שלו ומקבל את לקוחות-השמנת הבאים אליו כשהוא עוטה לגופו בגדי מעצבים מוקפדים ומוקפצים. ניכר בו, על פי מראהו, שפעם היה ספורטאי דגול ומחוטב. גם היום הוא משדר כריזמטיות אמריקאית צחורת-חיוך, משולבת בתכליתיות נמרצת. אכן, רבים הם העולים לרגל למשרדו, ואיש מהם אינו זוכה ליותר מרבע שעה עם הגורו, למרות שהוא עובד מסביב לשעון.

כפי שצוין, יש לקבוע עמו תור כחודש מראש. יאיר מקבל את לקוחותיו לסדרה של שנים-עשר מפגשים מהירים, המתפרשת על פני כשלושה-ארבעה חודשים קלנדריים, וכל זאת במחיר השווה לכל נפש, אם אותה נפש מתגוררת בסביון. אין כאן יום או שעה קבועים – מלאכת קביעת הפגישות עם מזכירתו היא כשלעצמה מעשה מרכבה סבוך, המניב שעות-פגישה משונות כדוגמת יום ו' ב-15:40 או, יום א' ב-07:13. אך אל לך להתלונן – אם רק תצייץ, מייד יזנקו שלושים ממתינים לתפוס את מקומך.

במשרדו של יאיר מונחת ברוב-הדר "ביצת הפלא". זהו מכשיר קטון, הנראה כחללית מיושנת, אליו נכנס המדאייט לשם בדיקת אחוזי השומן בגופו. יאיר מרקד בקלילות סביב הביצה, לוחץ על כפתורים ופורט עלי מקלדת. לבסוף הוא משחרר את הקליינט מן הצינוק ומודיע לו, כשמבט של עצב נסוך על עיניו היפות, כי בגופו יש 32% שומן – כמעט כמו בגבינת רוקפור משובחת. להווה ידוע לכל איש ואישה כי אחוזי השומן בגוף רזה ובריא נעים בין 15 ל-20, וחישוב מתמטי מהיר יראה לפיכך את מספר קילוגרמי השומן העודף שעל הלקוח להשיל. יאיר פונה אז אל המחשב, ובונה עבורך תפריט יומי מפורט ומסודר. בכל שלוש שעות עליך לאכול דבר-מה, למען יפרק הגוף מזון זמין ולא רקמת שריר שנקנתה בעמל רב, חלילה!

ליד כל פריט בתפריט המהודר מופיעה כמות הקלוריות שבו, כמו גם הרכבו התזונתי. אולם, שוד ושבר – מי היה מאמין? תכולתו של התפריט מזכירה באופן חשוד את המלצותיה של יוכי (ואפילו את רשימותיה של ליאת הוותיקה). אכן, בסופו של עניין מסתבר שהכול חוזר לאותה אמת כאובה: עדיף לכרסם חסה ולא לשאוב קצפת.  

מי ינצח במרוץ הצמוד? האם יוכי העממית או שמא יאיר-הפלטינה? ומה תאמר על כך ליאת האימתנית לכשאתייצב אצלה לביקור החודשי? לדעתי יש כאן בסיס לתוכנית ראליטי חדשנית שתרתק את כל הצופים, ממסעודה משדרות ועד יוהנה הנהריינית. אה, כן, ואני גם מקווה להוריד כמה קילו תוך כדי התהליך המשולב הזה. אבל זה באמת עניין משני, ככל הנראה.

היא עומדת במטבח ומבשלת,

כל הנח"ל מצטופף ליד הדלת,

- היא עוברת! - היא חוזרת!

היא עושה קציצות של תרד

ושורפת את כולן, הפלא ופלא.

לה שפתיים נפלאות ושמה הוא עדה,

מתוקה היא כמו עוגה של מרמלאדה,

הסתכלו איך היא פורחת

בין הסיר והקלחת

כל הנח"ל מזמר לה סרנאדה;

אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה,

כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה.

ואם לא תתני זאת, לא נתרגזה,

נאהב אותך "במקום" כמו מיונזה.

עדה איזו מבשלת מקסימה היא,

את קסמיה היא עושה מול הכיריים:

היא לוקחת כף של מלח,

קילו לחם, קילו קמח,

ומכינה מזה בשר לצהרים.

לפעמים ריקה אצלנו הצלחת,

אך הלב , הלב מלא את הטבחת

לה נגיש ברב אידיליה

זר ענק של פטרוזיליה,

וברגש לה נשיר כולנו יחד:

אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה...

הסתכלו בה, הסתכלו ישר עליה,

מה נאה לה הסינר שלמותניה.

היא אמרה לי: קח שני וופלים

כי האוכל שוב נשרף לי,

וחייכה אלי, אפשר להשתגע.

בכל יום נישא ליבינו המטבחה,

ולעדהל'ה נאמר בערך ככה:

עד מותנו מרעב פה

רק אותך, אותך נאהב פה,

כי טבח יפה כמוך אין עוד בנח"ל.
 

סרנאדה לעדה 

ביצוע: להקת הנח"ל

מילים: לאה נאור

לחן: משה וילנסקי