ג וַיְחִי אָדָם, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, שֵׁת.  ד וַיִּהְיוּ יְמֵי-אָדָם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֵׁת, שְׁמֹנֶה מֵאֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.  ה וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אָדָם, אֲשֶׁר-חַי, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה (בראשית, פרק ה')

יומני היקר,

היום חלפה בדיוק שנה מאז פרסמתי כאן את הפוסט הראשון שלי.

שנה של צחוק ודמע, שנה של תקווה וייאוש, שנה של כן, שנה של לא, שנה רבה של אולי, שנה של:

-          חרטא

-          ברטא

וגם קצת

-          סידהארתא

שנה הלכה, שנה באה, אני כפי ארימה!

(טוב, לא בדיוק "כפי" ארימה. יותר בכיוון של דוד-גיבור-אשר-על-המשמרת).

ואי לכך, ובהתאם לזאת, ובעקבות כל הנאמר לעיל, החלטתי לפבלש כאן פוסט סיכום-שנה. והריהו לפניכם. (ורק למען ישור ההדורים: הפועל "לפבלש" הוא שלי. שלי ורק שלי. שלי ולא של אפ'חד אחר. שלישלישלישלישלישלי!!!!!!!!!11!!!!).

אז ככה:

מי שגרם לי להתחיל לכתוב בישרא-בלוג הוא ידידי הטוב קוויםלדמותו. באותה תקופה היה הנ"ל בלוגאי נמרץ, ורק לאחרונה החל לזייף מעט (כן, כן, קווימ! תדירות הפיבלוש שלך אפעס התדרדרה קצת בזמן האחרון!). אחריו החרתה-החזיקה ידידתי הטובה, ת' המופלאה, שגם לה היה כאן פעם בלוג – אבל היא ממש נטשה מאז את ישרא לחלוטין. אני סירבתי והם לחצו, אני התפתלתי והם נבחו. בסוף נכנעתי – והיום, לדבריהם, הם מרגישים שהגולם קם על יוצריו.

כוונתי, כשהתחלתי לכתוב, הייתה בעיקר לחשוף את המיעוט הסטרייטי הקטן שם בחוץ לאורחותיה של מה שנוהגים לכנות "הקהילה". לא שאני מתיימר להיות מבין גדול בענייני הקהילה. וכך בעצם נולדו כותרת הבלוג וכותרת המשנה שלו. נאמן לדרכי, אלו הם עד היום שני האלמנטים הצבעוניים היחידים בבלוג (למעט הגראוואטאר שהכינה עבורי מורטישיה). אין תמונות, אין לינקים, אין עיצוב – רק גבב של מילים, כמו הר של עלי בייבי בלי רוטב. התלבטתי גם רבות כיצד להתייחס למקורות מהם אני יונק (?) את החוכמעס שלי, כאותו משורר הנוחל את שירו מהצרצר הנאלח. לבסוף הוחלט על פורמט התנ"ך-פוסט-שיר. נו יאללה, שיהיה.

האם עמדתי במטרה שהצבתי לעצמי? נראה לי שהצלחתי להנחיל קצת ידע הומואיסטי לכמה סטרייטים סקרנים, שתמיד רצו לדעת אבל התביישו לשאול. אני רק תוהה אם מדובר ביותר משניים-שלושה כאלה (לא כולל את דודה בלומה – כן, דודה בלומה, אני יודע שאת כאן!). מה שכן, גיליתי שכיף לי לכתוב, דבר שלא ממש עשיתי לפני-כן. היום, כשאני מספר על כך לאנשים, אני אומר בהצטדקות "זה בעצם סוג של תחביב – כמו נניח לבנות דגמים של מטוסים". היו כבר כאלה שאמרו לי שאני צריך לכתוב באופן יותר מקצועי. למשל לפרסם את הבלוג שלי בעיתון כזה או אחר (הניו-יורקר, למשל?). ואולי אפילו לכתוב סיפורים. או ספר. האמת, זה נראה לי גדול עלי. אבל אולי אני לא מבין.

וגם – גיליתי שכיף לי לקרוא בלוגרים אחרים. ולהגיב. ומהר מאד התחלתי לצרף עוד ועוד בלוגים ל"בר הקבועים" שלי. מתישהו הגעתי לשמונים וארבעה, אבל למזלי התחלתי לצמצם, והיום המספר עומד על עשרים ושישה בלבד. לכולם זכורה וודאי תקופת ההתמכרות הכבדה שלי, בה הייתי מקפיד לפתח שיחות ארכניות בכל תגוביאדה שאליה נקלעתי, ולארוב מסביב לשעון אחר כל פיבלוש רענן. קווימ טען אז שבצר לי אני מגיב גם לעצמי, ואפילו לתגובות שלי בבלוגים אחרים. אכן, יקשה עלי להכחיש זאת. באותה תקופה גם נדבקתי מאיזו פקא3ה במחלת השליתתתתתה הרXש!נית, ונראה לי שהצלחתי להנחילה לרבים וטובים אחריי. כמו שאומרים אצלנו בוורשה – אין כמו איזו מגפה טובה. היא מנקה את העיר מאלמנטים לא רצויים, וגם מרזים כמה קילו בלי להתאמץ.

חשוב מכל – הכרתי פה בבלוגייה כמה וכמה אנשים נפלאים. בהתחלה עוד הייתי בטוח שלעולם לא אפגוש אף אחד מהבלוגרים פנים אל פנים. אבל באיזשהו שלב המפגשים האלה הפכו לשטף בלתי פוסק, עד כדי כך שחברים חוץ-בלוגאים התחילו להתלונן על הזנחה. בהתחלה התלוננו, ואז פשוט נעלמו. אני יוצא לפיכך מעל דפי בלוג זה בקריאה נרגשת: שובו, בנים אבודים! האם לא מספיק גנחתי "מאה קולפה" תוך הכאות קצובות על החזה? (מצד שני, רבים מחבריי האקסטרה-בלוגיקולאריים האלה בכלל לא קוראים את הבלוג. אופסי).

דרך אגב, הכרתי כאן בבלוגיאדה גם כמה אנשים פחות נפלאים. אבל אל תתנו לי לקלקל את אווירת האופוריה – על זה נדבר בהזדמנות אחרת.

קצת סטטיסטיקות: אני מנסה לפרסם פוסט כל שבוע, ויש לי כאלפיים כניסות בחודש, כך שאחרי שנה אני מתקרב אל רף 24,000 הכניסות. ביום שאני מפרסם יש כמאה וחמישים כניסות, וביום ללא פרסום – משהו כמו חמישים. מכאן אני מניח שיש כמאה קוראים קבועים, וכל היתר הן כניסות מזדמנות (לאמור - מישהו מקיש בגוגל "למטייל", מחפש את החנות ומגיע אלי. אין שום ציון בדף החיפוש שמדובר בסדום-ועמורה, לכן הוא נכנס, נבעת מיד ויוצא לאלתר – אך חותמו כבר נטבע עלי קאונטר). מאה קוראים קבועים? אכן, זה מסתדר בערך עם העובדה שיש לי כתשעים מנויים. אה, כן, וארבעים וחמישה בלוגים אחרים לינקקו אלי. היפ-היפ-הוריי!

בתחילה הייתי מקפיד לקרוא את כל מי שלינקק אלי ואת כל מי שהגיב אצלי, אך עד מהרה לא עמדתי עוד בעומס. יש לי, עד היום, תהיות על ענייני נימוסים והליכות בביצה הבלוגאית: האם אני אמור לקרוא כל מי שקורא אותי? להגיב לכל מי שמגיב אצלי? לצפות לתגובה אצלי מכל מי שאני מגיב אצלו? באיזשהו שלב הבנתי שאין כללים, וגם לא צריכים להיות. והעיקר – לא להיעלב כלל (וגם לא להעליב, כמובן).

כמעט לכל פוסט שאני מפרסם מצטברות כמאתיים תגובות ומעלה. מספר שרשראות-התגובות קטן בהרבה, כמובן. קצב הגידול במספר התגובות הוא גבוה בהתחלה, ואז דועך. מה זה אומר? כנראה שום דבר משמעותי. פוסט זה, אגב, הוא מספר חמישים וחמישה מאז שהתחלתי. היי, הזכרתי פעם שאני קצת OCD ? J

בדרך כלל מגיעים אלי דרך בלוגים אחרים, שלינקקו לבלוגי, או מחיפושים בגוגל (בעיקר חיפוש תמים של "למטייל", כמצוין). פעם-פעמיים זכיתי גם להופיע בטבלת ה"נחשבים", ואז הגיעו אלי גם משם. לפעמים מגיעים אלי דרך אחת הטבעות אליהן אני משתייך. ומתישהו התחילו גם האנשים הנחמדים מפורום גאווה של נענע ללנקק אלי מדי פעם, וכך הכרתי עוד כמה מנשנשים חביבים (אבל את כולם, עד היום, רק וירטואלית). מעולם לא פורקלתי, ורק פעם אחת הוזכרתי במגזין האינטרנט המודפס של "מעריב", בכתבה אחורית שגודלה כביצת-כינה. אבל זה הספיק כדי שיגיע לבלוג מישהו שהיה אתי בקשרי עבודה, לא היה מודע לנטיותיי המשונות, ומייד התפלץ קלות.

בשלב די מוקדם הפסקתי לגמרי לשמור על חיסיון, ופרסמתי את כתובת המייל האמיתית שלי, וגם תמונה. אין כמעט אדם בעולם שממש יפריע לי אם יקרא כאן – למעט אולי הוריי (נקודה רגישה). לרוב חבריי סיפרתי על הבלוג, וגם לעמיתיי לעבודה, ורבים מהם הפכו לקוראים קבועים. זה די נחמד לי, וזה גם עוזר לשמור על קשר. נכון שזה לא בלוג של "מה עשיתי השבוע", אבל בהחלט ניתן להתעדכן דרכו בחיי (אם גם בזווית הראיה שלי עליהם). ויש לי גם "תלמידת בלוגים" בדמות בלוגרית אחת שהתחילה לכתוב כאן בעקבותיי, וגם זו שמחה גדולה.

לסיום, שתי בקשות לי אליכם, לרגל חגיגות השנה לבלוג:

1. מאד מעניין אותי לשמוע פעם מילה או שתיים מהקוראים שקוראים ולא מגיבים. אשמח מאוד אם הפעם, גם מי שאינו מגיב בדרך כלל, ובעצם גם מי שכן מגיב בקביעות או הגיב פעם-פעמיים – בקיצור, אשמח מאוד אם כל אחד ואחת מכם ילחץ על חלון התגוביאדה כאן למטה ויציין שהוא פה. זה ממש יחמם את ליבי הקט.
2. אם יש למי מכם הצעה או בקשה לנושא שהיה רוצה שאדון בו – אנא, אמרו לי. אשמח לכתוב על כל נושא הומואיסטי, שיש בו מספיק בשר להחזיק פוסט שלם, ושעדיין לא הקדשתי לו פוסט. זאת ועוד, מעיין הרעיונות שלי הולך ומצטמצם לאיטו, אז כל עזרה תבורך.

ואחרון חביב, או לא כל כך חביב. מתישהו גם צינתי שאני מחפש בן-זוג. קיוויתי שכאן יש יותר סיכוי למצוא מישהו, לא *רק* על פי מראה, כמו באתרי ההיכרויות של "שוק הבשר" למיניהם, אלא גם על פי התוכן. היו הבלחות פה ושם, אבל שום דבר לא ממש התמצק לכלל זוגיות "רצינית". אז אם אתם מכירים מישהו שיכול להיות רלוונטי, בערך בסביבות גילי (פלוס מינוס כמה שנים), אל תהססו. אני מודה לכם מקרב לב.

ועכשיו – תורכם. אז קדימה.

I've been waiting, such a long time

Looking out for you – but you're not here

What's another year

I've been waking such a long time

Reaching out for you – but you aren't near

What's another year

What's another year

For someone who's lost everything that he owns

What's another year

For someone who's getting used to being alone

I've been praying, such a long time

It's the only way to hide the fear

What's another year

I've been crying such a long time

With such a lot of pain in every tear

What's another year

What's another year

For someone who's lost everything that he owns

What's another year

For someone who's getting used to being alone

Johnny Logan