[הפוסט מוקדש לחגית הפנסאית, שביקשה כבר מזמן שאגע בנושא הזה. חגיתוש, אוהב אותך מאוד]

י וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר, כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ:  כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם, קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.  יא וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי, אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. (מלכים א' פרק י"ב)

אחד השלבים הקשים ביציאה מהארון, אם לא הקשה בהם, הוא שלב השיחה עם ההורים. כמעט תמיד מתחילים מלספר לחבר טוב (או, יותר נכון, לחברה טובה). אחר כך מכניסים עוד ועוד חברים בסוד העניינים. אבל הורים זה השלב הכי מסובך.

בעצם, חשוב לציין שאני מדבר על הדור שלי. אני מניח שהיום זה כבר הרבה יותר קל. כשאני מסתובב באטרף-דייטינג אני תמיד מופתע מהניגוד בין בני העשרים שמפרסמים בדרך כלל תמונה גלויה שלהם, לבני הארבעים שכמעט אף פעם אינם נוהגים כך. מסתבר שרבים מבני דורי עדיין נשואים וחיים חיים כפולים. לא שחסרים "מסתתרים" שכאלה גם בין בני העשרים – בעיקר מי שגר בפריפריה, גדל במשפחה מסורתית וכדומה. אני מקווה בשבילם שיעשו פעם את הצעד האמיץ, עם כל הקושי. ומכיוון שתקצר היריעה מלדבר כאן על הקושי כולו, אתמקד כאמור רק בדובדבן החמצמץ שעל הקצפת.

כמו שכבר סיפרתי פעם, הראשונים שפתחתי את הארון בפניהם היו פסיכולוגים. רק אחר כך סיפרתי ל-ל', חברתי הקרובה ביותר, ולאט לאט הרחבתי את המעגל. למעשה, הייתה זו הפגישה הראשונה עם חברי הטוב מ' – בעצם הבליינד-דייט הראשון שאי פעם יצאתי אליו – שדרבנה אותי ללכת ולספר להורים. בדיעבד, כמו עם הרבה דברים שאני עושה, הייתה בכך פזיזות. אבל במקרה הספציפי הזה, טוב שזה קרה.

היישר מהשיחה הנעימה עם מ', בקפה אשתור, נסעתי להוריי בנתניה. בדרך כלל אני אצלם כל שבת שנייה, לארוחת צהרים משפחתית עם אחותי ובני-ביתה. הפעם לא יכלה אחותי להגיע עם משפחתה, כך שהיינו שם רק הם ואני. ישבנו בחוץ, על מרפסת מוצלת בעלוות גפנים ובוגנוויליאה, ושתינו קפה. ואז אמרתי את המשפט שכולם כנראה אומרים: "אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם".

רק לאחר-מכן הסתבר לי שזהו גם שמו של ספר נפלא, שכתבה דבורה לוז, אמא של הומו. נשמע קצת מצחיק לדבר כך היום, נכון? אמא-של-הומו, כמו, נניח, אמא-של-חולה-סרטן. הרי לא אומרים אמא-של-יהודי, אמא-של-אשכנזי... אבל, כשאני הייתי ילד ואחר-כך נער, בכפר מנומנם בשרון, כאלה היו פני הדברים.

הורי שתקו כשסיפרתי הכול. על הידיעה מגיל צעיר. על ההסתרה. על הפחד. על ההתלבטות. ועל תהליך היציאה בו התחלתי "זמן קצר לפניכן". לא רציתי לצער אותם ולספר להם שהתהליך הזה נמשך כבר כשנתיים, ושרבים מחבריי כבר יודעים. למרות שאני מניח שהם הבינו. הבינו שקודם מספרים לחברים, ורק אחרי זמן ניגשים לחלק הקשה באמת של החשיפה.

אמא שלי הלכה לקחת טישו, ואבא שלי שמר על ארשת רצינית. הם חקרו אותי על העבר, שאלו אותי לגבי ההווה, והעלו תהיות ביחס לעתיד. היה ברור שהם מאשימים את עצמם ב"מה שקרה כאן" ומתקשים להשלים עם הידיעה שנפלה עליהם פתאום, כמו שלג באוגוסט. דיברתי, סיפרתי והסברתי, אבל בפנים חשתי אכזבה מסוימת. משום מה הייתי בטוח שזוג מורים, ילידי הארץ, בעלי תארים אקדמיים – בקיצור, שק של סטריאוטיפים מהזן הליברלי – יקבלו את כל העניין הרבה יותר בקלות.

כשחלקתי את החוויה עם חברים לאחר מכן, הבנתי מסיפורים שלהם שעוד "יצאתי בזול". השורה הכי מפורסמת ומייצגת בעניין הזה לקוחה מתוך השיר "נמס בגשם" של פוליקר וגלעד, שדן ממש באותו עניין עצמו:

היא אמרה לו: אל תגור פה
גם אבא שלו אמר
אחד כמוך לא אצלנו
לא בקשנו עוף מוזר

ובסך הכול, אם להסתכל לרגע מהצד השני – למה בדיוק ציפיתי? אלה מכם שהם הורים ודאי מכירים היטב את החרדה לגורל הילדים, ואת התקווה ש"הכול יהיה בסדר". אלה כנראה תחושות שלא משתנות במאום במהלך השנים, ואין להתפלא אפוא שהן מרימות את ראשן גם ברגע שכזה.

היו בכל האירוע גם כמה אתנחתאות קומיות. אבא שלי אמר לי באיזשהו שלב "אני מקווה שלא סיפרת לאף אחד! זה משהו שאדם מדבר עליו רק עם הוריו ועם הפסיכיאטור שלו!". לאחר מכן ביקשו שלא אספר לאחותי, שהייתה אז בחודש האחרון להריונה, כדי שלא תתרגש והדבר יפריע חלילה למהלכו התקין של ההיריון.

כמה חודשים לאחר מכן סיפרתי גם לאחותי, שכמובן קיבלה את זה הרבה יותר קל ופשוט. בכל זאת, דור אחר. מי שקצת הפתיע אותי היה גיסי, שחשב רגע ואז אמר: "כל זמן שאתה לא נוגע בי – אין לי בעיה עם זה". כאן זכיתי לאחת ההארות הנדירות בחיים, בהן אתה מצליח לשלוף בזמן אמת תשובה נכונה בלי לחשוב יותר מדי. "מילא כשהתחתנת עם אחותי ונראית אחלה," אמרתי בלי להתבלבל. "אבל היום כשאתה כזה חזיר שמן? אין שום סיכוי!".

במהלך השנים האחרונות התרגלו כולם. אמנם הנושא אינו עולה על השולחן בגלוי, אך כבר איננו מהווה טאבו כמו לפנים. מדי פעם אני מספר על השתתפותי במצעד גאווה או באירוע כזה או אחר. וכשיצאתי עם ע/ר המיתולוגי אפילו הבאתי אותו פעם לארוחת צהריים בפורום משפחתי, שעברה בהצלחה יתרה (ע/ר הוא חלומה של כל אם פולניה, אפילו אם היא צברית: חמוד, מנומס, מתעניין, נעים הליכות... דבש ונופת-צוף). מדי פעם עולה שאלה חרדתית כזו או אחרת מתהום הנשייה ("לא נראה לך שתהיה לך בעיה עם הקידום המקצועי בגלל זה?"). אבל על פי רוב שורר בשטח סטאטוס קוו מבורך, בדיוק כמו בחיפה של ימי אבא חושי.

אין לי הרבה מה להוסיף, אבל מתחשק לי להציע משהו. ראיתי כבר הרבה פעמים כאן בבלוגיאדה שמאן-דהו מספר דבר מה, ואז פונה אל הציבור ומבקש לשמוע את סיפוריהם שלהם באותו עניין: איך הכרת את בן-הזוג שלך, למה החלטת לפתח בלוג, וכדומה . ובכן, יקיריי הקוראים והכותבים, אתם שהינכם מהעדה שלי – אשמח לשמוע קצת מחוויות הגילוי-להורים שלכם. אני בטוח שיהיה מעניין.

אמי, אמי הנה הוא שוב,
הנה הוא האביר.
הוא פה ביום, הוא פה בליל,
נחבא בצל הקיר.
בתי, בתי, אוי ואבוי, אוי לי ולך אבוי,
יואר היום ראה אותך,
אותו אביר הגוי.

אמי, אמי, אומר הוא לי,
ארור עמי מאל,
בעולם הזה, בעולם הבא,
חלאת יושבי תבל.
בתי, בתי, ארור האיש
אשר יקבנו אל,
בת רבנים עשרים דורות,
את בת רב בישראל.
אמי, אמי, אומר הוא לי,
ירבה רקמה ושש.
יתלה עלי רביד זהב,
תאכלן קנאה כאש.

בתי, בתי, ברביד זהב,
עוטה רקמה ושש,
בך יסתכל מן הגזוזטרה,
כי יזרקוך באש.
  

בת הרב ואימה 

ביצוע: ג'וזי כץ

מילים: שאול טשרניחובסקי

לחן: שמוליק קראוס ושמעון שגיא