[הפעם אני מקדיש את הפוסט דווקא ל-ת' המופלאה, ששכנעה אותי להפוך את כוח הקוטריי לפועל הכתיבה]

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.  ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בראשית פרק ב')

השבוע האחרון של אוגוסט, בו אנו נמצאים, הוא מהשבועות הקשים בלוח השנה העברי. זה לא מכבר הסתיימו באופן מוחלט כל הגנים, הקייטנות, הצהרונים והמתנ"סים. נגמרו, אזלו, אפסו, היו לאין. ובטרם תחל שנת הלימודים הגואלת, נדרשים ריבואות של הורים לתת עוד פוש אחד קטן, עוד מאמץ אחרון ודי, ולספק לילדיהם המטפסים על הקירות מזה שבועות מספר, עוד שבוע תמים של בילויים, לחם ושעשועים.

כגלדיאטורים היוצאים אל הארנה לקול רחש הקהל, יוצאים גדודים של הורים מותשים אל השמש המסנוורת, כשהם גוררים אחריהם תועפות של ילדים, שהשעמום כבר מעביר אותם על דעתם. כל חוברות החופש כבר נלעסו עד דק. כל סרט מעניין-למחצה כבר נחרש לעפר. ריצודו הכחלחל של המסך הקטן מאיים זה-מכבר להפוך את הזאטוטים לזומבים, ולהעביר את הוריהם על דעתם. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? ואין, ואין כבר כוח! מה לנו חומש? מה לנו שא-נור? עוד שבוע אחד, אחרון ודי. ודווקא הוא, מעשה שטן, הקשה מכולם.

מי שידו משגת, וטרח בערב שבת, אוחז בגאווה בסטיפה עבה של כרטיסי טיסה שייקחו אותו, על טפו וכרעיו, לארץ מובטחת כזו או אחרת. רמ"מ ומשפחתה שריינו זה-מכבר איזו וילה בטוסקאנה. א"ב, בעלה והזאטוטים, חמקו לאיזו עיר-אוהלים בהולנד הרחוקה. על-אף ההתרעות וההתראות, כל מועדוני זורגול-מורגול של הריביירה (?) הטורקית מלאים עד אפס. אפילו באילת אין מקום להכניס סיכה.

עם שחר, בצאתי לעמל יומי, ריקים הכבישים באורח חשוד. כולם נסעו לחו"ל? לאו דווקא! כשאני מנסה לצאת מהמשרד אני נתקל בפקקים אימתים המשתרכים בין קניון ארנה לקניון שבעת הכוכבים. שני עמודי שלמה אלה, יכין ובועז של העידן המודרני, סקילה וכריבדיס של הרצלייה, מושכים אליהם משפחות עייפות, כמו הציעו מזור למדאובם. מזור? הצחקתם אותי! אחרי חמש דקות במי מהקניונים הללו, שואל האחד את נפשו למות, ואם אפשר – בייסורים קשים. צווחות הילדים, מצהלות בני-הנעורים, קולות הנענע וריחות השוק, מתערבלים יחדיו לבליל משתק אחד גדול. של מי בעצם היה הרעיון המטומטם לצאת לקנות ספר דווקא בסוף אוגוסט?

כולם, כולם-כולל-כולם, כ-ו-ל-ם בחופש. הדיאטן בחופש, וגם המבשלת בחופש. מדריך הכושר גם הוא בחופש. אפשר ממש להשתגע! אבל גם הפסיכולוג בחופש. אפילו הבוס האימתני בחופש, ואצלנו במשרד מטפסים על הקירות. אנשים מהמהמים משהו על פגישה דחופה בנצרת-עלית, ויוצאים מהעבודה בשתיים אחרי הצהריים. ביום המחרת הם טוענים שנצרת כולה הייתה בחופש, ולכן מצאו עצמם בסוף עם הילדים בקניון.

זהו שיאה של עונת המלפפונים. אין עבודה. אבל יש ילדים בעבודה. המון ילדים. כלומר ילדיו של מי שלא נסע לקלאב הכול-כלול באלאניה או במוריסט.  מדי פעם עולה מאחד החדרים צווחה של אחד הינוקות, מזכירה בחדותה את קריאת הכרוכיה. לעתים נשמעת בעקבותיה גערה יגעה של הורה, שאינו מאמין אפילו לעצמו. כל המחשבים הולאמו לטובת משחקי חלל כאלה ואחרים. ומהמדפסות יוצאות יצירות מאטיסיות של בני השש ובני השבע, אלף-בית, אלף-בית.

זבובים מזמזמים בלאות ליד הניאונים. היוצא לארוחת צהרים באחת ממסעדות הסביבה מסתכן ממש בנפשו. אף אם צלח את מסך החום והלחות בדרכו אל היעד המבוצר, זוזוברה, ג'ויה או לחם ארז, הרי בהגיעו לשם ירגיש כמי שנשאב פעם נוספת למיני-קלאב במלון אילתי סוג ג'. ילדים יורקים לסלט, ילדים מתלוננים על מיעוט הגזים בקולה, ילדים קולעים זה בזה גרגירי אורז בר, ולהשומע ינעם.

שנו רבותינו "שלהי דקייטא קשיא מדקייטא". ולא בכדי. אמנם, מט"ו באב כבר אמור כוחה של החמה לתוש, ברם את הפייט האחרון שלו נותן גנרל קיץ הישיש במלוא עוזו. וכאן, כאילו חברו אליו בשביתתם הגנים, הקייטנות, וכל מסגרת מאפסנת אחרת שהשתמרה בה עוד מעט חמלה. איפה הנחליאלי לעזאזל? איה הסתוונית, והחצב? אין על מי לסמוך, נשבע לכם באלוקים!

ממש לפני שהמוח הופך באופן סופי לעיסה דביקה, אני מחזיר את השידור לאולפן. היו לי המון רעיונות לפוסטים, אבל שום דבר לא צלח את מחסום הדביקות של השבוע הלתרגי הזה. נתראה בשבוע הבא, ונוגש צוננים לשולחן. יאללה, ביי.

ביום זה פורסים את הלחם

ואוספים את הפרי אל הטנא.

ביום זה חוזרים הבנים הביתה

והבנות ממתינות בפתח.

ביום זה הולכים עננים בשמיים

לבשר מטר של ברכה לשדמה וגן.

ובעיר במבואי השווקים

עולים ריחות של חמאה ושמן

מבריקים קשקשי הדגים

שוצף, שוצף היין.

ביום זה הולכים עננים בשמיים

לבשר מטר של ברכה לשדמה וגן.

איכה תמותי נפשי ביום הזה

שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט

שהוא אור, שהוא יום

שהוא יום ככל הימים?

איכה תרדי למנוחות בטרם ישקע שאונו

איכה תאמרי לו שלום בטרם ידם המונו

איכה תלכי אבלה, בטרם יועם ששונו?

איכה תמותי נפשי ביום הזה

שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט?

איכה תיפקדי לילך, לילך הנצחי

בטרם נשקת לכוכב ראשון?

ביום זה 

ביצוע: יוסי בנאי

מילים: לאה גולדברג

לחן: מוני אמריליו