ח אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא; אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא. (עמוס. פרק ג')

יושב הייתי לתומי ליד ה"אטרף-דייטינג" המשוקץ, ומעלעל בשיממון בכרטיסים, עליהם עברתי כבר פעמים רבות מספור. והנה, פתאום, צד את עיני איש חמוד למשעי. תמונתו דמתה לפרוטומה הידועה של בטהובן, ברם את שפעת תלתליו של המלחין החירש החליף ראש מגולח, כאשר אהבתי. מבטו נשוא היה אל האופק הרחוק, ועל פניו שרתה ארשת רצינית – אך שביב של עליצות דבק בה בכל זאת. לא המתנתי רגע מיותר. ומייד שיגרתי אליו הודעית רבת-רושם לאמור: "היי".

זמן קצר לאחר מכן חזר אלי האיש בהודעית משלו, ותוך דקות מספר מצאנו את עצמנו משוחחים בטלפון. קול נעים היה לו, וסבר שיחתו הילך עלי קסם, בעודו מגולל לפני את סיפור חייו. האיש, שוקי שמו, גרוש מזה כמה שנים ולו שלושה ילדים בגילאי יסודי עד תיכון. הוא מלמד בביה"ס לאומנות של מכללת הנגב, אך גר במרכז תל-אביב. מאז גירושיו כבר היו לו שתי מערכות יחסים ארוכות עם גברים, וגם סטוצים לאין מספר. אך כל הסטוצים האלה מתגמדים בעיניו לעומת חווית הקשרים ארוכי-הטווח שחווה, ולפיכך בקשר שכזה הוא חפץ.

קבענו להיפגש יום-יומיים לאחר מכן, בבית קפה הסמוך למקום מגוריי. בינתיים לא התאפקתי ונכנסתי לגוגל, מכשיר הקסם האהוב על כולנו. שמחתי לגלות כי שוקי הוא בעצם אמן בעל שם עולמי: ד"ר יהושע בר-ביצוע, ראש המחלקה לפיסול בעיסת-נייר בביה"ס לאמנות של מכללת הנגב. יצירות שלו הוצגו ברחבי העולם, וגרפו מקומות מכובדים בביאנאלות של בורקינה-פאסו ומקדוניה בשלהי שנות השמונים. נסיך הכתר של רוריטניה אף הזמין ממנו פסל של עכביש בגודל טבעי, שהוצב אחר כבוד בספריה המלכותית בעיר שטרלזאו, בירת המדינה.  

אין כל תימה, אפוא, כי הגעתי נרגש עד מאוד לפגישתנו. גם בחור נאה, גם מחפש זוגיות, גם אינטלקטואל רחב-אופקים – מה עוד יכלה דודה סוניה לבקש? כשמיכנס מהוה לירכי, מסתיים סנטימטר מעל נעל מאממת, ובתוכו חולצית קיצית, סרתי נמרצות לבית הקפה המיועד.

האיש אכן לא הכזיב. ממש כמו שהבטיח: גם יפה – וגם אופה. השיחה קלחה בנעימים, ולפני ששמנו לב כבר איימו המלצרים להפך עלינו את הכיסאות. כיוון שכך קמנו מהוססים, תוך שאנו תוהים לאן נלך. בפרץ של בגרות החלטנו, בניגוד למתבקש, שלא לקפוץ למיטה בערב הראשון. נפרדנו ליד מכוניתו של שוקי בנשיקה חטופה, כזוג תיכוניסטים מבויש. והנשיקה נעמה לשנינו עד מאוד.

למחרת בבוקר כבר החלו לרוץ בינינו שיחות טלפון מתוקות, ונצנוצי אהבהבת פרחו באוויר הלח, כמו היינו הבת הבכירה לבית פון-טראפ ורן דנקר שלה. שוקי סיפר לי כי הוא קורא בבלוגי ונהנה מכל שורה, והבטיח בתמורה להראות לי צילומים של עבודותיו. אחרי כמה שיחות כאלה הבנו שאין מנוס, וקבענו להיפגש בביתי בו בערב.

איך שפתחתי את הדלת זינקנו זה על זה, ותוך דקות מספר מצאנו את עצמנו בין הסדינים הצחורים. עשינו מה שעשינו, ושוקי נשאר לישון אצלי עד הבוקר. היה ממש כיף להתחבק שוב עם גוף חמים בדרך אל ההירדמות. אפילו נחירותיו נידמו באוזניי כמנגינת הלאוטה ליופי.

עם בוקר קמנו, שתינו קפה, קשקשנו קצת ונפרדנו בנשיקה. כל אותו יום הסתובבתי במשרד על עננה ורודה, כשאני מפזם לעצמי ברגש את באב-אל-ואד, גרסת הטראנס. חיוך מטופש היה נטוע על לקקני, וכל כמה שניסה הבוס לבאס אותי – לא צלחה בידו המשימה. לעת ערב התקשרתי לשוקי, לשאול אותו אם הוא רוצה לבוא לבקר אותי.

"אני חושב שכדאי שנדבר על מה שהיה אתמול", אמר לי האיש בטלפון בקול רציני. אני, שלא הייתי מוכן לכך כלל ועיקר, ניטעתי במקומי משל הייתי עץ שתול על פלגי מים. "שנדבר על מה בדיוק?" תהיתי בקול חלוש, תוך שמוחי מנסה לתצרף פרשנויות כפותר סודוקו. "בכל זאת נפל דבר!" אמר האיש בחומרה, וגלגלי השיניים שבראשי העבירו להילוך גבוה אף יותר. "ל...ל.. למה בדיוק אתה מתכוון?" שאלתי.

"תראה," אמר האיש, "מאוד התאכזבתי מהסקס. בפרט שהיו לי הרבה ציפיות אחרי שקראתי את הבלוג שלך. אבל אני חושב שבכל זאת כדאי שננסה לתת לזה צ'אנס, כי אתה איש ממש נחמד."

שנים של טיפול פסיכולוגי הוכיחו שהן משתלמות כאשר, בניגוד לאופיי, ספרתי בלב עד עשר. במקום לומר לו את הדבר הראשון שעלה לי לראש (לאמור:...), שינסתי את קולי ולאטתי: "שמע, זה לא כל כך נעים לשמוע. למען האמת אני מופתע במקצת. אני חושב שאני צריך לחשוב קצת עם עצמי".

"אבל למה?" תהה שוקי. "אני מאמין שאחד הדברים החשובים במערכת יחסים היא כנות מוחלטת. מה, היית מעדיף שאשמור זאת בבטן עד שאתפוצץ?".

מלמלתי עוד דבר או שניים, אבל ראשי היה כבר במקום אחר. סגרתי את הטלפון ונשארתי ישוב במקומי כמה דקות. למען האמת, לא ממש ידעתי מה לעשות.

למחרת דיברתי קצת עם כמה חברים קרובים. עלי לציין שרוב חבריי נחלקו באופן חד לשתי קטגוריות. בקבוצה האחת טענו הטוענים כי אין לפסול אדם כה איכותי על בסיס אמירה אחת. בחבורה השנייה התאספו אלה שחשבו שזו הגזמה פראית ונוראית, ושמקומו לא יכירנו בין אוהביי ואהוביי.

אחרי עוד יום של התלבטות החלטתי לבסוף לנהוג כמנהג בית-הלל, ושלחתי לו מייל בזו הלשון:

הי שוקי,

חשבתי הרבה אחרי שיחתנו האחרונה ביום שלישי בערב. רציתי לציין שתפסת אותי ממש לא מוכן – לא ציפיתי בכלל לדיון בעניין שהעלית. מכל מקום, עשיתי חושבים עם עצמי והחלטתי שאני בכל זאת בעד לנסות ולתת לקשר בינינו עוד צ'אנס, על אף שזה לא בא לי בקלות.

איך שלא יהיה, אני חושב שאנחנו צריכים קצת לדבר על מה שהיה וללבן דברים בפתיחות. אז אם מתאים לך, אשמח לקבוע למחר (יום שישי), לארוחת ערב, נאמר בסביבות 19:00 או 20:00, נניח ב"אורנה ואלה". תודיע לי אם זה מסתדר לך.

להתראות בינתיים,

אני

וחיכיתי לתשובתו.

אחריי שלושה ימים ללא תשובה הבנתי שהעסק כנראה מת. בכל זאת, בעצתם של חברים טובים, החלטתי להרים טלפון. "מה לא קיבלת את המייל שלי?" תהה האיש, והוסיף מייד "נכון, היו לי בעיות במחשב. חכה, אני מייד מוצא ושולח לך אותו". "אם אנחנו כבר בטלפון, לא עדיף שתאמר זאת בעל-פה?" אמרתי בנימוס. "טוב," התפתל הדוקטור. "תראה, לא אהבתי את מה שכתבת במייל האחרון, ונראה לי שאין טעם. עדיף כבר להשאיר את המצב כמות שהוא". שתקתי. ואז איחלתי לו הצלחה רבה בכל אשר יפנה, ונפרדנו לשלום.

והרגשתי חרא. ממש חרא. ממש ממש חרא.

ואחרי שעה זה עבר.

ועכשיו כתבתי את כל הסיפור בפוסט.

לאור הירח ולאור הכוכבים,

כשהשקט מדבר בשביל עצמו באין עונים,

והלילה כבר ירד על היקום ועל בת ים,

והרוח מנשבת ונשמע קולו של תן.

בתוך בית השוכן עמוק ביער לא מוכר,

ישנה בדד גברת בחדרה המסוגר,

ופתאום בלטה זזה ועולות מן הרצפה,

שתי דמויות מעורפלות, שנראות ממש זוועה.

האישה עודה חולמת ואיננה מרגישה,

שהצמד המוזר הזה קרב אל המיטה,

האחד באופן די מחריד סופר בלחישה,

השני מרים ידיו ומוכן לפעולה...

ו...

איך שהם רוקדים זה משגע,

סטפס כאלה לא שמעת, לא ראית, בחיי,

יודעים כל כך יפה להתנועע,

ולראות אותם רוקדים זה משגע.

מתחת לרצפה גרים הצמד המוזר,

עובדים על צעדים ומשפרים ת'הופעה.

בשתיים עשרה וחצי, לעיני הכוכבים,

עולים הם מלמטה ונותנים כמה קטעים.

עבדו כפועלי בניין לפני עשרים שנה,

ובטעות הם נרדמו כששמו ת'רצפה,

וכשפקחו עיניים, וראו שהם חיים,

פתחו במחולות, ועד היום הם לא סוגרים.

ואיך שהם רוקדים...

(תנו לי בבקשה מוסיקה של בוקר)

על הבוקר צ'יק צ'ק היא קמה,

מחליפה סדין ופיג'מה,

לא שואלת איפה ולמה,

בטח זה רק חלום.

הרצפה מאוד מלוכלכת,

בלי הרהור אותה היא שוטפת,

בפינה יושבת, סורגת,

ככה עובר היום.

ובינתיים, ממש מתחתיה,

חברינו ארי ודרצ'י,

מעסיקים את עצמם בתמרוני רגליים מהפכניים,

שיכולים להוציא מטבח מכליו.

הם לא מפסיקים לרגע,

ומיותר להוסיף ש...

איך שהם רוקדים...

וכך כל ערב הם יוצאים,

ובסוף כשהם גומרים,

חוזרים עמוק למטה,

מחזירים את הבלטה.

וזוהי הבלטה,

וזוהי הבלטה,

וזוהי הבלטה,

על ארי, ארי ודרצ'י.

דרצ'י... דרצ'י... דרצ'י...

הבלדה על ארי ודרצ'י,

הבלדה על ארי ודרצ'י,

הבלדה על ארי ודרצ'י,

הבלדה על ארי ודרצ'י.

הבלדה על ארי ודרצ'י 

ביצוע: כוורת

מילים ולחן: דני סנדרסון