טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.  טז וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיווְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו. (בראשית פרק כ"ז)

הצירוף S&M מלהיט את דמיונם של רבים עוד מראשית ימי האנושות. וכי איזה רואה חשבון צנום לא מדמיין עצמו לפרקים כשהוא כבול בשלשלאות, נתון לחסדיה של נמרת-מין בבגדי עור המצוידת בפרגול אימתני?

כמו אצל הסטרייטים, גם בקהילה החד-מינית נפוצה הפנטזיה הסאדו-מזוכיסטית על גווניה השונים. וכמו שכבר ראינו במקרים אחרים, גם כאן קפצה תת-הקהילה המתאימה ועיצבה לעצמה דגל ייחודי, שהוא טייק-אוף על דגל הגאווה הרגיל. דגל זה מורכב פסים כחולים ושחורים, כשבמרכזו פס לבן ובפינתו השמאלית העליונה לב אדום. הכחול והשחור מסמלים את הג'ינס והעור, שני חומרי-לבוש החביבים על בני הקבוצה הזו. ומה משמעות הלבן והאדום? את זאת אני יכול רק לנחש.

הטהרנים מחלקים עולם קסום זה לשני חלקים. S&M (סדיזם ומזוכיזם) הינו החלק שקשור לגרימת כאב פיזי ולהנאה מכך. B&D (בונדאג' ודומיניישן) הוא החלק המתייחס לקשירות ולשליטה. פעמים רבות מדברים על כל המכלול בראשי התיבות הכוללניים BDSM, משום ששני סוגי ההתנהגויות "הולכים טוב ביחד" – אך הדבר אינו הכרחי, כמובן. לתוך סלסלת-פיקניק עמוסה זו זורקים, באותה הזדמנות, עוד אוסף שלם של פטישים (פ' רפה סגולה) ושל מיני מנהגים והתנהגויות. אלמנטים אלה לא חייבים בהכרח להופיע בכל אקט ששייך לעולם בו אנו עוסקים, אבל פעמים רבות הם נמצאים בסביבה בכל זאת, כרוח המרחפת על פני המים.

בטרם אפנה לתיאור ארכני, מפורט ומשמים של מיני אבזרים, מנהגים, ומסורות הנפוצים בעדות השונות, אציין רק שבהכיני את הרשימה שלהלן, תוך שיטוט מחקרי-אקדמי במגוון אתרי אינטרנט (אל תנסו זאת בבית!), הגעתי למסקנה כי כנראה אין הבדל עקרוני בין סטרייטים להומואים בתחום שלפנינו. לפיכך תהיתי אם פוסט זה, מקומו בכלל יכירנו ב"מדריך למטייל בעולם ההפוך". לבסוף החלטתי כי חבל להשליך לפח עבודת מחקר רצינית, מעמיקה וממצה עליה כיליתי ימים כלילות.

ובכן, עם כל ההסתייגויות וההתפתלויות, הרי לפניכם הצצה קלה לעולם התוסס של הבדס"מ. לשם הנוחות נקטתי בגישה מילונית משהו – כתיבת פסקה קצרה המתייחסת לכל אחד מאבות-המזון של זירת המשחקים בה עסקינן.   

-               עור: ריחו הקדמוני, מגעו החלקלק, והטקסטורה העבה והגמישה שלו, הפכו את העור לאלמנט עיצובי מרכזי בעולם הבדס"מ. יש משהו מיני, מגרה ומושך בבגדי עור (אלא אם מדובר במכנסי-מעצבים הצמודים לירכיה של חורבה בת שישים שעברה יותר ניתוחים פלסטיים ממייקל ג'קסון). רצועות, חגורות ורתמות מוצגות לראווה בכל חנות אביזרים המכבדת את עצמה. מגפיים, אברקיים, כובעי-מצחייה וז'קטים מוצעים למכירה במחירים מופקעים. תחרויות "מר עור" מתקיימות בבארים של לובשי-עור ברחבי העולם, ומגיעות לשיא בתחרות העולמית, IML, המתרחשת מדי שנה בשיקגו בעת הממוריאל-דיי וויקאנד. אלפי הומונים נרגשים מריעים למתמודדים, העולים לבמה בלבוש-עור מלא, מכף-ראש ועד רגל-אצבע. במועדונים של העיר מתרחשת באותו שבוע הילולא עליזה שאת הקורות בה ניתן אך לשער – סדום ועמורה בגרסת עור-לגויים.

-               גומי: זהו פטיש נדיר יותר מזה של העור, אך גם מקומו יכירנו בקרב הבדס"מים. הלאטקס והוויניל, וקרובתם הלייקרה, מאפשרים ייצור של מלבושים צמודים וסקסיים שאינם מותירים כל מקום לדמיון, ועדיין מסתירים טפח או טפחיים. להשלמת הלוק ההדוק: מסכות אב"כ (תאמינו או לא), מגובות בשלל צינורות ומפוחים. איום ממשי על מחזור הדם.

-               מדים: יש דבר-מה בגבר-על-מדים שמעורר רגשות קמאים של גרררררר (או משהו כזה). מדי-צבא, מדי-משטרה, מדי-כבאים... (טוב, אולי לא מדים של אנשי אבטחה מדובללים בכניסה לסופר). מדים משדרים כוחניות וסמכותיות, ואין כל תימה לפיכך שהם מככבים בהרבה פנטזיות בדס"מיות. המדים בדרך-כלל יושבים לא רע על הגוף הגברי, ואם תרשו לי לגלוש ללשון המוכרניות הפתיות בסניפי רשתות ההלבשה, הם מה-זה-מחטבים-שחבל"ז-על-הזמן. מובן שמראה המילואימניק המכריס ודל-השיער יכול לשמש דווקא כאנטי-אפרודיזיאק, אבל אם מדובר מראש בעלם חמודות, הרי שהמדים עשויים לשדרג אותו לכלל חתול-טרף מן השורה.

-               ג'ינס: טוב, זה כבר קצת מפתיע. מה לעזאזל יכול להיות סקסי בג'ינס? ובכן, מסתבר שכוסונים מעוצבים, לובשי ג'ינס משופשפים וצמודים, מהווים בהחלט נקודת משיכה פטישיסטית – וכמו שכבר ציינתי, הג'ינס גם זכו לפסים משלהם על הדגל הרלוונטי. אולי זו הגבריות השקטה שהם מקרינים, אולי האופן בו הם נצמדים ומדגישים ירכיים חטובות – לנוהים אחריהם פתרונים. ברם, מקומו של הדנים (בדרך כלל בתצורת ליווייס) בהחלט יכירנו בעולם זה בו אנו עוסקים.

-               מגפיים: בדרך כלל עשויים עור (ולא מגפי רפתנים מנהלל הרחוקה). לעתים מגיעים עד הברך אך לרוב רק עד הקרסול. פעמים פשוטים הם, ולעתים מעוטרים במיני דרבנות-מתכת ושאר מרעין בישין. מדובר כמובן במגפיים בלי שפיץ, ובלי דוגמאות עור-נחש בשלל צבעים – מגפי קלגסים פשוטים ש"עושים את העבודה", ודי לחכימא. המהדרין עוסקים גם בליקוק מגפיים – אבל לא ארחיב, מחמת, אתם יודעים.  

-               עישון: להשלמת מראה המרלבורו-מן, אותו מאצ'ו אולטימטיבי שעלה זה עתה מן השדה (ובכל זאת מדיף ניחוח אפטר-שייק יוקרתוני), אין כמו סיגרה בזווית הפה. גם כאן משדר כנראה העישון את האימאג' של הגבר הגברי, השקט והחזק, עליו מפנטז כל הומון מן השורה ממש כאילו היה טינאייג'רית מפוק3ת. יש חובבי סיגריות סתם, ויש חובבי סיגרים – אם אפשר בשילוב מדי משטרה (ר' לעיל). סיגרים ארוכים ועבים במיוחד מתקבלים בברכה גדולה – שנאמר, לפעמים סיגר הוא רק סיגר.

-               אופנועים: מהיר ועצבני, מראה הפלדה הממורטת, כלי-כלי בין הרגליים... עולם האסוציאציות מבעבע ועולה על גדותיו. זוהי ללא ספק השלמה ראויה למראה שתואר עד עתה. וכי מי יכול לעמוד בפני גבר חסון, בג'ינס מהוהים ומעיל עור שבע-קרבות, כשבפיו סיגר ריחני ובין ירכיו רוטט אופנוע כבד? קח אותי איתך ונדהר לעבר השקיעה! (ובדרך נעבור בסופר לקנות חלב, קופסת מלפפונים חמוצים, נוזל לניקוי כלים וכמה בקבוקיי דיאט-ספרייט. רשמת, מאמי?).

-               תוספי-גוף: אנשי הבדס"מ לא שוכחים כמובן את הטאץ' הסופי (בכל זאת הומואים), ולפיכך מצורפים בדרך-כלל לכל האמור לעיל גם מגוון של אקססוריז. רבים מהמכורים מתגאים בקעקועים שונים ומשונים, הפרושים במגוון אזורים אסטרטגיים. לא-מעטים מציגים לראווה עגילים, נזמים וניטים למיניהם, גם הם במקומות שונים ומשונים (כולם יודעים מה זה פרינס אלברט, נכון?). המהדרין מצרפים לכל זה שרשראות מפחידות ומיני צמידים ואצעדות. בסוף מתקבלת בריה מקרקשת כתזמורת, שלא הייתה עוברת שום מסדר החרשה צבאי כהלכתו.

-               דובים ושרירנים: שנייה לפני שאנחנו עוברים מזירת השליטה לזירת הכאב, אני חייב, לשם השלמות המדעית, להתייחס לעולמם המופלא של הדובים והשרירנים. בשני המקרים מדובר באנטי-תזה ליפיופים המעוצבים והמלוקקים של העולם ההומואי ה"מיינסטרימי" (אם אפשר בכלל להשתמש בכזה ביטוי). האגזוזנים המעוצבים, הקרויים גם "צ'לסי בויז" (על שם מיקומם בעיר ניו-יורק) או "בננה בויז" (על שום חנות הביגוד החביבה עליהם), מקפידים לשמור על מראה צעיר, שרירי במידה, חלק, שזוף ומוקפד. מולם ניצבים הדובים, אותם גברים גדולים, שעירים ושמנים, וכן השרירנים "המוגזמים". שילוב של שתי  הקטגוריות נותן את ה- muscle bears, שהם גברים היפר-מאצ'ואיסטים, מעין נטילה של הגבריות ומתיחתה עד הקצה. המבוגרים שבהם, אגב, מכונים muscle daddies. משום מה (או שלא) מסתבר שטיפוסים אלה מתלבשים היטב על סצנת הבדס"מ.

-               אביזרי הכאבה: בין אלה ניתן למנות מגוון של שוטים, קני-הכאה, אזיקים, חבלים ורצועות, שלא היו מביישים בית-ספר לעבריינים צעירים באנגליה של המאה השמונה-עשרה, או לחילופין את מרתפי השב"כ. ואכן, פעמים רבות ניתן למצוא סט שלם של אביזרים כאלה במרתפו של איש בדס"מ מנוסה, המתגאה בציוד המגוון שברשותו. פרגולי-עור דרים בכפיפה אחת עם "מטקות" המשמשות לחבטה בעכוזים, ומגוון שלשלאות מספקות את יצר הכבילה של השולטים-המכאיבים. יצוינו גם עמודי-קשירה ושאר קונסטרוקציות, כולל sling (מעין ערסל עור המשמש ככסא-גינקולוג לעת מצוא), מגוון כלובים, רשתות ושאר ירקות.

-               אמצעי חדירה: אנחנו מתחילים להתקרב על גורמי-הכאב היותר, איך נאמר, כלומר פחות, איך נגיד, בקיצור – אתם מבינים. בין הצעצועים המיועדים להחדרה אל ה, יו נואו, ניתן למנות את הדילדואים, אביזרי פלסטיק שצורתם כצורתו של השמוליק-שם-למטה, וכן את הבאט-פלאגז, בהם מוותרים על הצורה האותנטית לשם הנוחות האנטומית. הצלע השלישית בקטגוריה זו היא מה שקורין "פיסטינג" – תחיבת היד כולה אל תוך ה-, טוב, אשאיר זאת לדמיונכם המפותח.

-               גורמי כאב נוספים: שונים ומשונים כיד הדמיון הפורה של השולט/מכאיב. אפשר להזכיר למשל טפטוף שעווה חמה, שימוש באטבי כביסה ומצבטים למיניהם, ואפילו טכניקות של חנק כמעט-מלא.

-               ביזאר: נפנה, לסיום, לאלמנטים מעט יותר אזוטריים. פטיש לכפות-רגליים הוא אחד המשונים בהם נתקלתי, ויש לא מעט אתרים המוקדשים לתחביב זה, על צורותיו השונות. יש גם פטישים לחלקי-גוף אחרים, אך לא זה הזמן והמקום לפרטם. גילוח הגוף נחשב לאלמנט מעורר בקרב קבוצות מסוימות, ויש הנוקטים בו כחלק מהמשחק המקדים. הפחות-מתאבן שבין הפטישים הוא זה הקשור להפרשות הגוף השונות. מחמת צנעת הבלוג אטיל על כך איפול מוחלט, ואציין רק שלמתעניינים בכך יקל למצוא חומר רב בנושא בפינותיה האפלוליות של רשת האינטרנט.

מה שכחתי? הרשימה בוודאי לא הצליחה לכסות הכול, למרות השתדלותי למצות כמעט כל וריאנט שניתן לכלול תחת הכותרת הבדס"מית. אני נוהג בדרך כלל לקנח פוסטים אקדמיים, בסגנון ניו-ג'ורנליסטי משהו, על ידי שיתוף הקהל הרחב בחוויות אישיות שלי הקשורות לנושא הנדון. ברם, במקרה ספציפי זה שלפנינו, קוראים יקרים, תאלצו לוותר לי.

פשוט – זך אני וטהור כשושן צחור, ועל כן לא עולה בראשי כל סיפור אישי. מעולם לא השתתפתי באורגיות של יום רביעי האחרון בחודש במועדון הקוקרינג באמסטרדם, לא הראיתי את פני בערבי העור של המיראז' הניו-יורקי, החלים בדיוק בכל יום שני הראשון בכל חודש, ולא הסתובבתי בחדר האחורי של החנות הלונדונית "דמעות לפחדים" כדי לבחון את סט הפרגולים השלם (שישה שוטים בגדלים שונים תמורת 99.99 ליש"ט בלבד, בהנחה לעונת הכריסטמס). מצטער – לא מכיר, לא יודע, לא ראיתי, לא שמעתי. רק שם, דרגה, ומספר אישי. זהו. שום דבר נוסף לא תוציאו ממני. אפילו בעינויים.

עשר אצבעות לי יש

כל דבר בונות הן

שובך ויונים בו שש

גור גור גור הומות הן.

הנה בית לי קטן

בו כסא וגם שולחן

משקפיים עגולים

לי בקצה החוטם.

עשר אצבעות לי יש

והכול יודעות הן

לצייר ולקשקש

גם בתוף מכות הן.

אבל אוי לילד רע

אצבע נו נו נו עושה

בוהן ברוגז אצבעות

זרת מתפייסות הן.

עשר אצבעות לי יש 

מילים: רבקה דוידית

לחן: דוד זהבי

בלוג זה יוצא בשבוע הבא לסן-פרנציסקו (קצת עבודה וקצת חופש)