הסרט "מה נשמע, דוק?" של ברברה סטרייסנד, משנות השבעים המאוחרות, מגיע לשיאו במרדף מכוניות מטורף ברחובות הפתלתלים של סן-פרנציסקו העיר. אני זוכר את עצמי יושב פעור פה בבית-העם של הכפר הקטן בו גדלתי, צופה באימה, ובטוח שעובדים עלי. לא מאמין שבאמת יש בעולם כאלו עליות תלולות וכאלו ירידות עקלקלות, וכולן בעיבורה של עיר יפה כל-כך, על שפת ים כחול וזך שכזה.

והכול, כידוע, אמת. העיר שעל המפרץ בנויה, ממש כמו רומי, על שבע גבעות מחודדות-פסגה. הולך-רגל נמרץ היוצא לשוט ברחובות, מעשה תייר תמים, מגלה חיש-מהרה כי נשימתו נעתקת ממנו כבר אחרי הרחוב הרביעי במספר. סופו שהוא קוצץ את טיולו ומתיישב, קצר-נשימה ורוח, ללגום כוס פראפוצ'ינו (לייט!) באחד מעשרות הסטארבאקסים המנקדים את העיר, כמו צימוקים בבשר לחמנית דשנה. שולף הוא את לפטופו, ומקליד בלהט את סיפורו העגום, בעוד המקומיים מביטים בהשתאות בו ובשפה המשונה הפורצת ממקשיו.

כיוון שההליכה ברחובות כה קשה היא, לא נותר לו למטייל אלא לצמצם את סיוריו הרגליים בין שכיות החמדה של העיר. בצר לו, הריהו משנה את תוכניתו המקורית, שהתמקדה כולה בסייטסיינג תם וישר-דרך. במקום זאת הוא נאלץ למלא את זמנו במגוון עיסוקים נמוכי-מצח, כדוגמת שופינג, איטינג, וקצת סקרואינג-אראונד. כל כמה שהוא בוש בעצמו, אין לו לגיבור סיפורנו אלא לקבל בהבנה שינוי תוכניות חד זה. שהרי מדי שבוע הוא משלש לידיו של השרינק שלו סכום כסף לא מבוטל, רק כדי ללמוד לקבל בשלווה את מה שאי-אפשר למרוט בשעווה ("כל הזכויות שמורות ל-ש. כהן מזגנים"). סלחו-נא לי קוראים יקרים, אך פוסט זה שלפניכם לא ידון אפוא בבתי העץ היפים, בנוף הים הרוגע ובעלוות העצים המרשרשת ברוח הבאה מן המפרץ. במקום זאת הוא יתאר בעיקר שלל פעילויות גשמיות, בזויות ויומיומיות, כמות שצוינו לעיל. ואיתכם השמיכה.

נתחיל, איך לא, בהתייחסות קצרה למלון שבו נידונתי לבלות עשרה לילות תמימים. זהו מלון בוטיק הממוקם לפאתי צ'יינה-טאון, והוא בעל השם המשונה "טריטון" (מי קורא למלון על שם דו-חי דוחה, למען השם?). אילו הייתי קופירייטר, הייתי מדביק לו מייד את הסלוגאן הקליט "מלון טריטון – וואו-שיגעון של מלון!".  מדובר במוסד פאנקי-פאנקי-גרובי-גרובי, היפ-הופ וכיו"ב, טרנדי-צעיר-יאפי-מגניב עד קצות ברזיו, ששוליהם בצבע חלמוני בוהק. כל חדר עוצב בסגנון שונה, לקבלת מראה צינוק-הקארמה המושלם. ארבעת המטרים הרבועים של השובכון גדושים ארונות משולשים, מגירות כמוסות, ושלל פיצ'פקעס, כדוגמת פעמוני רוח אלקטרוניים וברווזי-גומי במבחר גדלים. בכל ערב מתרחשים בלובי טעימת יינות, קריאה בקלפים ומסאז' בישיבה. צוות המלון ידידותי ואדיב, אם כי יש לציין שהוא מביט בי בתדהמה כשאני משנע לתוך האכסדרה מדי יום אספקת שוקולד לגדוד (זה אתם, חולעיירס!). ככל הנראה, נגזר עלי פשוט להקים מתישהו את אגודת הידידות לחילופי שוקולד ישראל-ארה"ב. עוד לא לגמרי ברור, אגב, איך יוטס ארצה כל המזונאס הרב הזה. יכול מאוד להיות שחלקו יושאר בסוף במלון, כמו שכבר קרה לי בעבר.

כפי שהבטחתי, נישאר צמודים לפעילויות הבסיס. מה יש לנו בפירמידת הצרכים של מאסלו אחרי לינה? אם אינני טועה, הגענו כעת לסעיף האכילה-ושתייה. ובכן, מה באמת אוכלים המדאייטים בעיר? למרבה ההפתעה, קשה למצוא כאן מזון נורמאלי, למרות הקליפורניות הבריאה-לכאורה – הפאסט-פוד פשה בכל עץ רענן, ואני אנה אני בא? בסופו של דבר מציתי איזו סלטייה חביבה, ושב לציון גואל. יושב אני על שולחן המביט אל הרחוב ההומה, לוגם סלט מועשר בנתחוני-עוף, ומסתכל בעניין על העוברים ברחוב (אנשי עסקים מעונבים, ווטראנים מהוהים של וויאטנם, נערי שליחויות היספאנים שמנמנים, ושאר מרעין בישין). למרות היומרה דלת-הקלוריות בה אני אוחז, הרי מדי פעם אני חומק (להוותי) להזין את נפשי גם במאכלים שהשתיקה יפה להם. כך לדוגמה נכנסתי כבר פעם לאיזו דים-סאמיה עכורה ליד מלוני, ובלעתי שם בחטף מיני כיסונים משונים, כשעיניי מרצדות אנה ואנה כאילו יגיח מאן-שהוא איזה דיאטן או מדריך כושר. יצוין, אגב, כי באופן כללי המזון בצ'יינה-טאון קשה לזיהוי לעין מערבית. לא לחינם אמר עליו פעם זבן בסופר של ארץ-הובוקן לרמ"מ היקרה – דיס פוד? נוט פור יו פיפל! לחמנית מתוקה, למשל, ממולאת דווקא בבשר חזיר. ואילו בעוגת-ירח, המכילה זרעי לוטוס, אופים גם חלמון או שניים בשלמותם. מצד שני וורשאים למודי-גפילטע יבלעו הרי הכול בלי למצמץ. ואחר כך ינסו להספין את הקלוריות למוות (לא ככה, טומבי?) כאילו שזה מה שיעזור.

אכילה-שתייה-לינה כיסינו. מה הפעילות הבסיסית הבאה? נכון מאוד! שופינג!!!!!1!! דווקא בתחום הזה אני מפגין הומואיסטיות למופת, ובניגוד לחבריי הסטרייטים נהנה ללכת לקנות בגדים. לא צריך להיסחף – הכוונה כאן איננה לסיור מתיש של התלבטויות ומדידות כמו שנוהגות בנות המין היפה. לא, לא, לא, זה עושה לי כאב-ראש. הרעיון הוא להיכנס לחנות בגדים, לשלוף עשר חולצות מהמדף, לגהץ כרטיס אשראי בסכום בדיוני – ולצאת מיד חזרה אל האור. לשמחתי, מלון טריטון מצוי ממש בקרבת מקום ליוניון סקוור, הלוא היא כיכר המדינה של סן-פרנציסקו. מבחינתי זוהי גם הזדמנות לחולל בין החנויות לצלילי השיר הידוע מ"סיפור הפרברים", לאמור – איך רזיתיייייייי ויפיתיייייייי... ברם, מיד התחוור לי למשל כי טרם השלמתי את הירידה ממתני-חזיר של מידה 36 למתני-צרעה (אוקי, צרעה שמנמונת) שמספרם 34. לפיכך קניתי לי נניח בחנות הדגל של ליווייס  שתי זוג ג'ינס שבאים עלי מה-זה-יפה, אחד בכל מידת-מותן. שיהיה.

בלי אביסעלע פעילות הומואיסטיות מובן שאי אפשר. והרי רק בגלל זה אתם קוראים פה, חבורת אשמאים שטופי-זימה! ובכן, בתחום ההופה-היי יש לסן-פרנציסקו לא מעט היצע, ואנוכי כמובן, כמדריך מסור, הקפדתי לנסות את כולו. כך גחתי לי אל ה"בלואו-באדיז" הסליזאי ומבוכיו מחופי העור, חמקתי גם אל ה"ארוס" המהוגן-לכאורה, שכולו אפוף אווירה אירופית מנומסת, ונכנסתי אפילו אל ה"פאואר אקצ'יינג'" שדוגל באווירת דיסקוטק, כולל כדורי מראות מהסבנטיז ומוזיקת סאטרדיי-נייט-לייב מאובקת, ויש לו – התאמינו? – גם קומה לסטרייטים (מי לעזאזל הולך לשם?). לא שכחתי אפילו את ה"מאק", שמסמלץ לכאורה בית-כלא דמיקולו. מה לא אעשה לשם השלמות המדעית...

במקור, היו לי גם כוונות להתעלות מעל הצרכים הבסיסיים, ולשלב בביקורי בעיר קצת תרבות. לפיכך הלכתי באחד בערבים הפנויים שלי לראות את "האדרת" ע"פ גוגול, הופעה ניסיונית קנדית שזכתה לתשואות הביקורת. ההצגה כולה מתרחשת ללא מילים, לצלילי מוזיקה של שוסטקוביץ'. הקהל המעונב השתולל מצחוק אל מול הקומיקאים- פנטומימאים-מימיקנים. אני, כשלעצמי, נחרתי בשלווה עד המחצית, ואז קמתי והסתלקתי, שמוט זנב, הישר לחדרי החם במלון. אז או שניסיתי לדחוס יותר מדי פעילות למעט מדי ימים, או שקולטורה פשוט לא מתלבשת על אופיי הבסיסי-פלאחי – אחת מן השתיים.

קצת סייטסיינג בכל זאת ספגתי בוויקאנד הראשון שלי בעיר, במסגרת הסיור שערכה לי חברת ש"צה-תורז: הסתובבנו בקאסטרו דיסטריקט לראות את חגיגות תחילת שבוע העור, אך פספסנו לצערנו את העלאת דגל-העור לראש התורן. שצק'ה התעקשה לצלם אותי עם כל מיני טיפוסים (מעין "סמינר עורנים"), כפי שניתן לראות בבלוגה. לבסוף נמלטנו להשיב את נפשותינו הדוויות במסעדה תאילנדית משובחת ("גם המלצרים הומואים!" לאטה שצ"ה). משם לאזור יוניון-פילמור, שעור אירובי קצר על מדרגות הרבנות, לא קנינו בית בחמישה מיליון דולר, רבצנו בבית-קפה-למטרות-פיפי, מחול אחרון (לצלילי נינט) – ופרידה. קצר ולעניין!

לצערי נתקע לי במהלך הטיול, על לא עוול בכפי, גם כנס מקצועי משמים. מה שצריך לעשות כדי שמעסיקיי ישלמו על הטיסה, זה פשוט לא להאמין! זאת ועוד, מכיוון שמלאכתי לא תיעשה בהעדרי מהמשרד על-ידי גמדים עמלנים, נאלצתי להקדיש בנוסף לכך גם קצת זמן לעבודה מהחדר במלון. בחוץ שורר לו יום מדהים, ואילו אני סוגר את התריסים כדי לא להתפתות, ממשיך לעבוד בחרוק שיניים. יורד לסטארבאקס לקנות פראפוצ'ינו לייט. חוזר. יורד לסלטייה לכרסם ירקות. חוזר. קורא בבלוגיאדה, מגיב, קורא, מגיב, חוזר לעבוד. אוף. מזל שהחלק הזה נגמר.

יש לפניי עוד כמה ימים בעיר, וכולם יוקדשו להנאות החיים: שופינג, אוכל ואתם-יודעים-מה. גולת הכותרת היא פסטיבל פולסום סטריט, החותם את שבוע העור בחגיגה רבת-משתתפים של גברברים לוהטים, שכולם מתעתדים להדס באזור האסון בלבוש חושפני, כאילו אין ש"ס בעולם. שרה הצודקת מצטרפת אלי לתעד את הסדום-ועמורה, ואני מניח שבשבוע הבא תוכלי לקרוא גם אצלי גם אצלה על מוראות היריד המחריד. ועד אז, כרגיל, אני מחזיר את השידור מסן-פרנציסקו לאולפן. טייק קר, גאיז!