התלבטתי אם לפרסם השבוע פוסט רגיל, או שמא לנהוג כמנהג עיתוני הערב ולצאת במהדורה חגיגית לימים הנוראים.

מחד גיסא, אין לדבר סוף. חגים ומועדים רבים מצטופפים להם בלוח השנה שלנו – מיום השואה ועד סילבסטר, מפורים ועד יום האם. אם אעטה היום חג ואלבש לבן, הרי שכל אוקטובר הבעל"ט אני מוצא עצמי עוסק בענייני קדושה, וסופי שאני עושה את מלאכתי פלסתר, ואינני מקדם את "המדריך למטייל בעולם הפוך" כמות שהתחייבתי לעצמי.

ומאידך, יש משהו בתחילתו של חודש תשרי שלא מניח לי לעבור על כך לסדר היום. כמו כולנו, אף אני תבנית נוף מולדתי. כאן גדלתי וכל זה, ותחילתה של השנה העברית מרטיטה בי בכל זאת איזה נים ומביאה לי אותה קצת בהפוכה.

ובכן, להלן החלטת מועצת הבלוג העליונה (קרי: אני ואפסי עוד). היום, פוסט תשרי חגיגי. משבוע הבא – חזרה לשגרת "המדריך". עשינו עסק? בסדר? אז סבבה, אפשר להמשיך.

כשאני עוצר לרגע לחשוב למה בעצם אני מרגיש מין חגיגיות-יתר, עת פורשת עלינו כפיה שנה יהודית חדשה, אני מוצא את עצמי שוב בקונפליקט הזהות הנצחי שלי. אני ישראלי בכל רמ"ח אבריי ושצ"ה גידיי, כמו שאני נוכח בכל פעם שאני בחו"ל. בשבועיים שעברו, עת הסתובבתי בעיר היפה שליד המפרץ, חלפה בראשי לא פעם המחשבה להישאר שם לכמה שנים. הקרת יפה ומסבירת פנים היא, ונראית כמו מקום אידיאלי, ואף אידילי, לאיש הייטק שהוא גם הומו. אבל לא, הקשר שלי לארץ חזק מדי. מעבר לחבריי המרובים, אותה רשת בטחון כמו-משפחתית הפרושה מתחתיי, מהווה עבורי ארצנו הקטנה והצודקת איזשהו צור-מחצבת.

מדובר בשפה, בתרבות, בהיסטוריה האישית שלי, בתור מי שגדל כאן מגיל אפס וגר פה כמעט כל חייו. חנוך לווין, חווה אלברשטיין, סביון ליברכט, דליה רביקוביץ', כולם כתבו כאן, בעברית, דברים שהם חלק ממני, ושאין להם ארץ אחרת. גדלתי על ברכיה של מסורת מסוימת, ובגללה אני איש יהודי. בתור אתיאיסט מושבע, אין לכך מבחינתי שום משמעות דתית. נהפוך הוא. ועם זאת, המקורות היהודיים מהווים חלק בל-ינתק ממני ומההגדרה העצמית שלי.

פעם חשבתי שאני "כנעני". אך הסתבר לי כי שנות הגלות הן חלק שלא ניתן למחותו מזהותי – פשטייסט דו? חברי הטוב ב' אמר פעם שהוא מגדיר את עצמו "עברי", משום שהשפה העברית היא-היא היסוד לזהותו הישראלית-יהודית. זה כבר קרוב יותר, אבל עדיין אזוטרי במקצת.

אז באיזשהו שלב נואשתי מחיפוש מדויק של ההגדרה. היא פשוט חמקמקה מדי, הבת-זונה הקטנה. ובכלל, אני גם נסחף כאן לחלוטין – הרי בעצם רציתי להגג קצת על תשרי, ולא לשקוע בטיט-היוון של שאלת הזהות העצמית. יאללה, נתיישר חזרה. איפה היינו? אה, בראש-השנה.

ובכן, ראש-השנה עבורי הוא שילוב של תחילת שנת הלימודים, תום השרב הגדול, וראשית השנה החקלאית. זה לא ממש מפתיע, שכן הלוח העברי הוא לוח של יוגבים ושל כורמים. בסוף אלול מתמעטים שחקני המטקות בחופים, בשל זרם אוויר קר החודר לאזורנו מצפון. זה הזמן לחרוש באגרסיביות ולזרוע בדמעה, אם רוצים לראות את החיטה צומחת שוב באביב. זה לא סתם איזה תאריך על הלוח – זוהי תחילתו של שינוי ממשי בחוצות.

הזיכרונות הכי חזקים שלי, אלה שלוקחים אותי בכל ראש-שנה מחדש, במין טריפ פסיכדלי, לנבכי-הנפש, באים היישר מילדותי בכפר קטן בשרון. אני זוכר את עצמי בתור פספוס בן חמש או שש מסתובב בשדות ליד הבית, מריח את ריח התלמים שנחרשו זה לא מכבר, ושמח לראות פיסות קטנות של ירוק כובשות בביישנות את מקום הדרדרים והחרולים של הקיץ. החום והלחות מפנים את מקומם לרוח ערב קרירה, ובאוויר יש איזושהי ציפייה לגשם ראשון – למרות שיעברו עוד כמה שבועות לפני שנזכה ממש לחוש את היורה.

בפינה אחרת של הכפר, בין שדרת ברושים לשיבר רעשן, מופיעים פתאום לולבי-חצבים. חצבים אמיתיים, עם תפרחת גדולה ולבנה על מוט נישא ורם, עלים ירוקים, רחבים וגלדיים, וזמזום עקשני של חרקים נלהבים המכתרים אותם באטרף חושני. בכבישים ניתן להבחין בנחליאלים, ציפורים משונות אותן קל לזהות לפי תנועת הזנב המוזרה – מין קידה בקצב מהיר ובסטקאטו עצבני. ליד הגן שלי, גן פנינה, פורחות סתווניות. פרחים קטנים, ורודים ונחבאים אל הכלים, לא תואר להם ולא הדר, אבל יש בהם איזה יופי טמיר של התחלה.

וכך מתחילה לה השנה החדשה, לא בקול רעם גדול אלא בקול ענות חלושה. זוחלת אליך כמעט בלי שתרגיש, עד שפתאום תעצור לרגע, תרחרח את האוויר, ואז תניד בראשך בחשיבות ותהמהם מתחת לשפמך: סתיו. כן, בהחלט. הסתיו כבר כאן.

כס-אמ-אמק, אני קורא את מה שכתבתי ומגלה שיצא לי מין פוסט לירי נוגה שכזה. אשכרה פוסט של קוקסינל מיוסר, או איזה נקבה. מי אמר זפל"ה, מי? פוסט יותר הומואי מזה לא יכולתי לכתוב.

וטוב שכך! שנה מצוינת, חברים.