לב אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי.  (בראשית פרק ל')

לפני זמן-מה פגשתי דרך אתר ההיכרויות, בו אני מעביר לילות כימים, איש אחד נחמד – הבה ונקרא לו גיורא. גיורא נראה על פניו כמו מועמד רציני לנישואין, להבדיל מכל אותם סטוצאים מועדים המרחפים מפרח לפרח (רחמנא ליצלן!!!!!1!!). המדובר באיש בן ארבעים וקצת, רציני וקשוב, בעל דירה משלו בפאתי לוד, ומשכורת פחות-או-יותר קבועה. לא שזה ממש אמור לשנות לי, אבל לאמי, החולה בוורשאיטיס קשה, זה מאוד חשוב. ברם, כשישבתי עם גיורא על כוס קפה ושמעתי את סיפור חייו הפתלתל, החלו ספקות קלים לפעפע בבטני הרגישה. כשסיפרתי לחבריי עליו נעו התגובות מתמיהה קלה לצקצוקים כבדים. אספר לכם גם, אם-כן, והיו נא אתם השופטים – האם יש עתיד ליחסינו? כהרגלי אני מסווה את כל הפרטים המזהים, אך מנסה לשמור על רוח הדברים. עלי לציין לשם השלמות המתמטית כי במקרה שלפנינו הייתה מלאכת ההסוואה מן הקשות והסבוכות שידעתי מעודי – אתגר אמיתי, כפי שיעידו כל חבריי ששמעו את הסיפור בגרסתו המקורית.

גיורא עלה ארצה בגיל עשרים וקצת מסיאול שבדרום-קוריאה עם אישה ושני ילדים קטנטנים. הוא אינו מלוכסן עיניים כלל ועיקר, אלא אשכנזי לבנבן מן השורה – קהילת יהודי קוריאה מסונפת ליהדות סין, שבניה הם יהודים רוסים שברחו מזרחה במהלך השנים. אני מודה כי מוצאו של האיש מהווה נקודת אקזוטיקה חביבה בתולדותיו, אך לא נראה שיש לכך השפעה מהותית כלשהי על חייו כיום. למעט העובדה שאחרי עשרים ומשהו שנה בארץ העברית שלו עדיין לא רהוטה, והוא מעדיף לתקשר באנגלית.

גיורא הוא מעצב אופנה, ורואה ברכה יחסית בעמלו. למרות הזמנים הקשים, הוא מצליח לעצב ולייצר בעור שיניו מגוון של סינורים, סינרים וסינרונים, ולייצאם אל מדינות המערב האוחזות בסטנדרטים חמורים בתחום הלבשת-המטבח. הסטודיו ובית-המלאכה שלו נמצאים ליד ביתו שבלוד, והוא מעסיק בקומפלקס הקטון בין עשר לעשרים תופרות קשות-יום, בתלות בעונה (הביקוש לסינורים במערב עולה למשל לקראת כריסמס – ככל הנראה בשל מוראות הכנת תרנגול-ההודו המסורתי). הנשים האוחזות במחט מגיעות ממושבי הסביבה או ממקומות רחוקים יותר, ולעתים הן נוטות ללון אצלו בסטודיו – והשמחה רבה. כל זאת סיפר לי גיורא בסבר-פנים מלומד, בעוד אני מביט בו כשעיניי עגולות כצלחות מרק.

כאשר עלה האיש לארץ והקים את הביזניס שלו, היה כאמור מטופל באישה ושני זאטוטים. ואולם עד מהרה התגרש גיורא מאשתו, וזו חזרה לסיאול והילדים עמה. או אז פנה לו אישנו הטוב ומצא לו חבר ממין זכר, עימו חלק את יצועו כשלוש שנים. לאחר מכן נפרדו, וגיורא התחתן שוב, הפעם עם אלמנה – שלה עצמה שני ילדים בוגרים. ביחד הביאו גיורא וזוגתו החדשה ילד נוסף לעולם, וכך חיו במשפחה אחת גדולה ומאושרת (?).

מתישהו התחוור לאישה המקורית שבסיאול כי היא מתקשה לעמוד לבדה בנטל של גידול שני הילדים. שלחה אפוא את הצעיר בהם, בן זכר, לשהות עם אביו ומשפחתו החדשה בארץ הקודש, והותירה עמה את הבת הבכורה. האם ובתה חיו באושר בסיאול, אך הבן שנשלח ארצה לא הסתדר עם אמו החדשה, וסופו שמצא עצמו נשלח כילד-חוץ לקיבוץ.

בשלב מסוים החליטה האישה הסיאולית להגר לארה"ב עם בתה, ובקשה לספח אליה גם את הבן האובד. עזב אם-כן הבן את קיבוצו, והצטרף לאימו ולאחותו באמריקה הרחוקה. לכאורה אמורה כעת השלווה לחזור למעונם של כל הנוגעים בדבר, אך לא כן. גיורא התקשה להחזיק מעמד בזוגיות החדשה, ומקץ כמה שנים התגרש שוב ועבר לגור לבד. אז גם שב אל חיק הקהילה החד-מינית, חי כשנתיים עם חבר ממין זכר, אבל גם קשר זה הסתיים – וכיום הוא שוב מחפש חבר לחיים.

בינתיים סיים בנו הגדול את חוק לימודיו התיכוניים בארה"ב, והחליט לשוב ארצה כדי ללמוד כאן משחק באחד מהמוסדות האקדמיים שנתברכה בהם ארצנו. אחותו הגדולה משלימה כעת את לימודי הרפואה בארה"ב, ואין לה כל כוונה להגיע לישראל ביום מן הימים. בנו הקטן של גיורא גר עם אמו ושני ילדיה הבוגרים אי-שם בנגב, והוא מבקר את אביו בלוד מדי שבוע. מכאן יוצא כי חדשות לפרקים עמוס הבית הקטן שבפאתי לוד מצהלות בנים שניים, ואף תופרות מספר, ואין קץ למהומה.

עניין חשוב שכחתי לציין עד עתה: גיורא הוא אדם דתי. כשהיה אצלי, עת הלכנו למיטה, הסיר את כיפתו מראשו, וכשסיימנו את עניינינו שם – שב והיטיב אותה לקדקודו, והידקה אל הפדחת בסיכת-ראש כמקובל. זכרו-נא כי גיורא חי כיום מחוץ לארון, וילדיו יודעים על נטיותיו המיניות. באופן מופלא הוא מצליח לחיות בשלום, כאדם דתי, עם ההומוסקסואליות שלו. לדעתי מגיעות לו על כך תשואות נמרצות.

ועם זאת, יש למשנתו האמונית של גיורא השלכות נכבדות על חייו, ובפרט על יכולותיו בתחום הדייטינג. כך למשל, כשהתקשרתי אליו בבוקר יום שישי אחד כדי להציע לו ללכת לסרט באותו ערב, הסביר לי לאט, כמות שמסבירים לאדם קשה-הבנה, שהוא אינו נוסע בשבת. זאת ועוד, הוא אף אינו עונה לטלפון מכניסת השבת ועד צאתה. למעשה, בבוקר בו התקשרתי אליו היה גיורא עסוק בהכנת מאכלי השבת, מלאכה שהיה עליו לסיים במהרה, לפני כניסת היום הקדוש. לכאורה לא הייתי אמור להיות מופתע – אני מניח שכך נוהגים גם הסטרייטים הדתיים שביניכם. אך לא היה לי ברור כלל ועיקר איך אני עצמי אמור להתמודד עם כל זאת. שהרי שישי ושבת הם הימים החופשיים העיקריים שלי, ובהם אני נוהג לצאת ולבלות ככל יכולתי. דילמה אמיתית.

בטרם הספקתי להרהר בה כדין, נחתה עלינו פתאום תקופת החגים. תקופה זו הוציאה את גיורא לחלוטין מכל מסלול אפשרי לפגישה. את ראש-השנה בילה עם קרובים במושב בדרום. את יום הכיפורים בילה בבית-הכנסת, בעוד אני מדלג בין מקררה הגדוש של רמ"מ לסיר החמין שהכינה ת' המופלאה. בסוכות ישב בסוכה כאחד מארבעת המינים, בעת שאני עבדתי כאילו אין דין ואין דיין. פשוט חוסר סנכרון שאין כדוגמתו.

עתה, משנסתיימו החגים, שבים החיים למסלולם. לכאורה, אין בינינו כעת מכשולים הלכתיים למעט זמני הדלקת הנרות וזמן ההבדלה. ועם זאת, משהו בסיפור כולו, על מגוון הנשים שבו, הילדים המשייטים בין יבשות ובתים, התופרות המסורות שגודשות לעתים את הבית... עס שמעקט נישט, כמו שאומרים בחצר האדמו"ר של מיטחאנגעלייע. עס שמעקט נישט...

שמתי לי פודרה

צבעתי ריסים

לבשתי שמלה

מקושטת כיסים

סלסלתי שיער

והכול כבר מוכן

עכשיו רק חסר

שיבוא החתן

פודרה 

ביצוע: אביתר בנאי ואפרת בן צור

מילים: אורי סלע

לחן: אביתר בנאי

בלוג זה מברך בברכת "ברוכים השווים" את כבוד הצ'יף איפי טומבי, שחזר אלינו מהגולה הדוויה. מי ייתן ויהיה לך לייק ס22ה כזה בחיים!1!!