ג לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ.  (שיר השירים, פרק א')

כידוע לכל, אני בעצם מין סוג של איש הייטק שכזה. עתה, משחזרה לחיינו הבועה (וראו גם פוסטו האחרון והנפלא של קויםלדמותו בנושא) – שבו עימה גם תפנוקי המסאז' והסושי. כיוון שכך, אספה החברה הצנועה בה אני עובד את פועלי-הדחק שלה ממאורות-היזע שלהם, והטיסה אותנו כאיש אחד לקושטא, היא קונסטנטינופול שעל מיצרי הבוספורוס.

החלק הרשמי של האירוע כלל יום הרצאות תמים, שהתרחש ביום שני זה. אך כדי שלא נתלונן על העומס, הובאנו כולנו לעיר כבר ביום שישי שלפניו. או-אז הוכנו עבורנו שלושה ימים של שמחות ותפנוקים בטרם יחל יום ההרצאות ההוא, כדי להקל עלינו את המעבר הקשה מהרצלייה-פיתוח אל ביזנטיון הרחוקה.

ראשית שונענו כולנו, על בנות-הזוג והמטען, למלון צנוע בשם "צ'ירא'אן קמפינסקי פאלאס". כשסיפרתי מראש לפוסיקט ששם נשתכן, נתקע לה הסוש בגרון מרוב התפעלות. מדובר במלון פאר מהזן האירופי הוותיק והטוב, כולו ספון משרתים חרישיים בבגדי שש וכותנות פסים. הבריכה שלו נושקת למיצרי הבוספורוס עצמם, וחדריו עדויי-ההובנה אומרים הוד אריסטוקראטי נושן ונינוח. למעשה היה זה בעבר אחד מארמונות השולטאנים שהיו פזורים בעיר, אך עם רדת השושלת העותמנית מנכסיה הפכו אותו יזמים זריזים למלון – ולתפארת מדינת הטורקים.

את איסטנבול עצמה אני מכיר היטב מעברי הרחוק. עבדתי אז בחברת מחשבים חובקת-עולם, ומצאתי עצמי אחראי על קבוצה מגוונת של מהנדסים שהיו פזורים ברחבי אגן הים התיכון. בביקורים תכופים בעיר שעל הבוספורוס למדתי לחבב אותה מאוד, על סמטאותיה הציוריות, תושביה מסבירי הפנים ונופיה היפים. העיר מעלה מיד בדמיונו של התייר את קסם המזרח של אגדות אלף לילה ולילה: צריחי מסגדים מטפסים אל-על, ריחות משכרים של תבלינים בשוק, המולת תגרנים וקריאת האימאם לתפילה, מתערבבים יחדיו למקשה שחרזאדית אחת. הבוספורוס חוצה את העיר ברוגע מלכותי, נושא עליו בשלווה אוניות סוחר ענקיות וסירות מנוע זעירות, בלי כל אפליה. הדייגים מעל גשר הגאלאטה, הנשים הרעולות ברחוב איסתיקלאל, הסטודנטים המחולפים בקמפוסי האוניברסיטאות – כולם מתחברים יחדיו לפסיפס אנושי מרהיב-עין.

אחת מהפעילויות שעזרו לנו מאוד להעביר את הזמן באיסטנבול הייתה האכילה. האוכל הטורקי טעים עד מאוד, ולמגינת-לבי עלי לציין כי היה לי קושי עצום להשגיח על צריכת קלוריות מצומצמת כנדרש ממני. באופן ספציפי, ארוחת הבוקר במלון הייתה מהמרשימות שראיתי אי-פעם. כעשרה מזנונים עמוסים הציעו לאורח ההמום כל מאכל אפשרי, מפאפאיות טריות ועד קוויאר בלוגה משובח. בפינה אחת של החדר, אל מול גני המלון המטופחים, ניצב קוממיות ביצן: טורקי בז'קט מפוספס שהקפיץ במומחיות חביתות, שלק ביצים עלומות וטרף מקושקשות במגוון מליות. מתוך עגלת המאפים עלה ריח משכר של קרואסונים, עוגות שמרים, לחמניות מתוקות בלולות בצימוקים ושקדים, וכמובן מנעד שלם של לחמים. היו שם סוגים שונים ומשונים של גבינות ודגים, נקניקים וסלטים, ירקות, פירות ויוגורטים, זנים רבים של דגנים ומיני מתיקה, ועוד ועוד ועוד – עד בלי די. כמה חבל היה לקום בכל בוקר מן השולחן בידיעה כי גם אם נשב שם עוד שעתיים לא נצליח לטעום מכל המבחר.

ארוחות הצהריים והערב היו מעט פחות מרשימות. חלק גדול מהן הוקדש לצערנו לשיחות סמול-טוק עם אורחים מכובדים שהצטרפו למשלחתנו הקטנה ("אז איך מזג-האוויר במינסוטה? קר? מעניין מאוד!". או גם – "מה אמרת שאשתך עושה? קוסמטיקאית? מעניין מאוד!"). במסעדת קבאב ידועה חיסלנו בורקסים מסוגים שונים. במסעדת דגים אכלנו כמובן קבאב. מארגני הטיול דאגו גם לספק לנו סוגים שונים של בידור במהלך הארוחות. תיזכר בפרט הרצאה מלומדת של אילנה דיין, שהוטסה במיוחד מהארץ כדי לספר לנו מה דעתה על תכנית ההתנתקות (תחת השם המורכב "ישראל – מדינה צעירה ותוססת הנקרעת בחבלי הסכסוך"). מייד אחרי אילנל'ה המאובקת עלתה לבמה רקדנית בטן עטורת נצנצים והחזירה את הברק ללחייהם של החנאוועצים בקהל. לך תבין גברים.

לא נפקד כמובן גם מקומם של הסיורים, הטיולים והסייט-סיינג. כמו ישראלים טובים ניסינו לדחוס לתוך פיתת-הנסיעה כמה שיותר פלאפלי-אתרים. שבעה מסגדים, תשעה מוזיאונים וחמישה ארמונות לאחר מכן כבר דקלמנו על-פה את ההיסטוריה של האימפריה העותמנית ישר והפוך, והיינו מותשים כהוגן. רחמנות ממש. מצד שני השייט על הבוספורוס היה מצוין ביותר.

יום ההרצאות עצמו, גולת הכותרת והסיבה שלשמה למעשה התכנסנו, נערך כאמור ביום שני באולם הנשפים של המלון המפואר שלנו. בעוד הנואמים דנים בעתידה של תעשיית ההייטק בארה"ק, מתחנו את אברינו בין וילאות קטיפה כבדים, מלצרים בחליפות של ארמאני, כלי כסף עתיקים ונברשות בדולח עצומות. נוף עוצר-נשימה של הבוספורוס כבר אמרנו? כפי שאמרו חז"ל (יומא פ"ו ע"ב): "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר".

רק דבר אחד לא הספקתי לתחוב לתוך הלו"ז העמוס שלי בעיר התרבושים, ובשל כך הוצמד התואר "זפל"ה" לראשו של פוסט זה. למרות ההמלצות החמות של זאזי ושל ע/ר המיתולוגי, לא היה סיפק בידי לחמוק ולבדוק את חמאמיה החד-מיניים של העיר. בין הארוחות, פעילויות הבידור, הסיורים וההרצאות בקושי היה זמן לישון, לא כל שכן לצאת בגשם ולחפש את מקומות המפגש המחתרתיים-למחצה שיש לעיר להציע. נו טוב, חשוב לשמור משהו גם לפעם הבאה.

בארמון הנה שמה אני מתרוצצת,

וסביב רוב הדר ותפארת נוצצת,

ושרים, ופחות, ולשכה, ומועצת,

והכול מדברים בעברית כה נמלצת -

אני מתפוצצת!

זה יפה, ונעים ונחמד,

אך אני

לא אחזיק מעמד!

פה חסר לי, חסר לי דבר מה,

אבל מה -

לא אדע בדיוק.

חסרה לי פה קצת מהומה

עם קולות וריחות שבשוק.

וחסר לי עשן הכיריים,

וצריחות השכנות בין ערביים,

וצלצול הגיגית והדלי,

לאחר - זה לא כלום, אבל לי,

פה חסר גם שלמי בעלי

להוריד על ראשו נעלי.

כי הכול פה יפה ונחמד, הה אלי,

אך זה לא בשבילי,

זה לא בשבילי!

מסביב מתהלכים במצנף ומגבעת,

משתחווים וקדים בנימוס על כל צעד,

והכול מסודר וחתום בטבעת,

ועובר חתימות מני ועד אל ועד -

אני מתפקעת!

זה יפה, ונעים ונחמד,

אך אני

לא אחזיק מעמד!

כי חסר לי, חסר לי דבר מה,

אבל מה -

לא אדע בדיוק.

חסרות לי, מחוץ לחכמה,

השטויות המתוקות כצימוק.

חסרים לי השמן, המלח,

החרדל, המתבלים את המלך.

וחסר לי הטל המציץ

מירקרק של תלתן וחמציץ,

וחסר לי שלמי בעלי

הפושע הזה, הפלילי!

כי הכול פה יפה ונחמד, הה אלי,

אך זה לא בשבילי,

זה לא בשבילי!

הוי, החוצה, החוצה הנפש נכספת,

אל השום, הבצל, והצנון והלפת,

אך נדמה לו יכולתי הייתי חוטפת

עמדי את המלך הזה לתוספת -

אני מטורפת!

כשנכנסתי ראיתי מיד

שאני

לא אחזיק מעמד...

כי חסר לי, חסר לי דבר מה,

אבל מה -

לא אדע בדיוק.

לא תמיד העיקר החכמה,

גם השטות מחפשת סיפוק.

כי הלב - שום דבר לא עוזר לו,

אם חסר לו דבר מה, זה חסר לו.

גם כשמלך כזה חכלילי

משגע כמעט את כולי.

הוי, חסר לי שלמי בעלי,

בתור מלך פרטי, לא כללי...

כי הכול פה יפה ונחמד, הה אלי,

אך זה לא בשבילי,

זה לא בשבילי!

זה לא בשבילי 

מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"

ביצוע: יונה עטרי (בגרסה המוקדמת), גלית גיאת (בגרסה הנוכחית) 

מילים: נתן אלתרמן

לחן: סשה ארגוב