טז הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף-עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה.  יז קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רחיטנו (רַהִיטֵנוּ) בְּרוֹתִים. (שיר השירים פרק א')

בעשרים ואחד ביוני שנת 2002 מצאתי את עצמי מסתובב בגן-העצמאות לעת ערב. הייתי אז די חדש בעסק, מהמתלהבנים ההם שרואים בכל מפגש חטוף סיבה למסיבה. מה אתם יודעים, באותה תקופה אפילו הסכמתי לנסוע עד נתניה בשביל סטוצון קטון (והסטוצאי באמת הופתע). אבל אני סוטה מהנושא.

באיזשהו שלב של אותו ערב פגשתי איש אחד בין השיחים הירקרקים, ואחרי שהיה מה שהיה נפרדנו, כמקובל, בלי לומר מילה. המשכתי להסתובב בגן, ואז ראיתי את אותו האיש עומד ליד שיח אחר. "גש לדבר איתו!" לחש לי קול פנימי, אבל אני השתפנתי והמשכתי לשוטט. ואז, קצת לאחר מכן, ראיתי אותו שוב, הפעם על ספסל, נטוע בין שיחי המלוח שעל הכורכר. האיש היה גבוה ורחב, ואף גלוח-ראש כאשר אהבתי. עיניו החומות חייכו אלי כשעברתי לידו, והפעם, בצעד אמיץ, ניגשתי ואמרתי "שלום".

"שלום" ענה האיש, ממש כמו בשמוליקיפוד. "קוראים לי ע' – אבל חברים קוראים לי ר'". וכך התחלנו לדבר. סיפרנו זה לזה על עצמנו, על חיינו, עלינו, ולא חדלנו. עד אשר עלתה השמש, אור ליום שישי, והלילה הקצר בשנה הסתיים. החלפנו טלפונים וקבענו להיפגש בהפנינג הגאווה המסורתי, שעמד להתרחש באותו ערב עצמו. פניתי אל מכוניתי ולבבי התרונן בי. מין תחושה משונה פשתה באבריי, כזו שלא לגמרי ידעתי לזהות. שימחה, התרגשות, קורט של פירפור-חדרים. משהו משונה ולא ממש מוכר.

הלכתי לישון וקמתי לקראת צהריים. מיהרתי לצעוד – היה זה מצעד הגאווה הראשון בו צעדתי קוממיות – ובהגיעי אל מתחם ההפנינג חיפשתי מיד את ע/ר. אכן, לא התאכזבתי. האיש עמד ליד דוכן של שמאטעס, ושוחח בעניין עם המוכרנית. מייד רכשתי לי תיפלצת גבס קטנטונת, במטרה להרשים את המשוחחים, והצטרפתי לדיון הער. חזרתי הביתה ברגשות מעורבים – לא היה לי ברור אם הבחור מעוניין או לא, ופופיקי הקט דינדן לו כפעמון שחרית סיני. אבל כשהתקשרתי למחרת והצעתי שנלך לשתות קפה ביחד, נעתר ע/ר בחפץ לב, והבטן שלי שוב הרביצה סאלטה מורטאלה עם פליק-פלאק לאחור, בורג כפול וערבסקה.

מספר שבועות לאחר מכן מצאנו את עצמנו על המטוס בדרך לאמסטרדם, במטרה לבלות שם ביחד את ויקאנד הגאווה ולצפות במשט המפורסם. ע/ר מכיר את העיר על בוריה, והראה לי פינות-חמד שנסתרו מעיניי עד אז. לא עבר חודש, ונסענו לבלות גם בסן-פרנציסקו הנידחת. בערך באותה תקופה החל הבחור לישון אצלי מעשה שבשגרה, ובד-בבד גם הכרתי לו את חבריי הטובים. אני חושב שאפשר לומר שהיינו, איך לומר, כן. בני-זוג, כזה, כאילו?

המשכנו לשגרת חיים ברוכה, פחות או יותר. הלכנו לישון ביחד כמעט בכל לילה, הכרנו איש את חבריו של רעהו, הסתובבנו ביחד לא מעט בעיר הגדולה, וקנינו זה לזה תשורות קטנות, מחוות קטנות של כלום-דה-כלום מתקתק. עברנו יחדיו משברון או שניים, רבנו והתפייסנו, ולמדנו לחיות זה עם שיגעונותיו של זה. כך לדוגמה, הייתי משוכנע שיקשה עלי עד-מאוד לארח בביתי המסודר מישהו בעל נטיות קצת יותר בלגניסטיות משלי. ובכן, הסתבר לי כי אין זה מסובך כלל ועיקר. ע/ר, מצידו, השמיש את הטלוויזיה שלי שעמדה כאבן שאין לה הופכין, וצפה בתוכניות החביבות עליו עד הבוקר, ואילו אני קמתי מוקדם למלאכת יומי בזמן שהוא פיהק והתהפך לצד שני.

ועם זאת, לא הכול היה ורוד בגן-העדן שלנו. לא אפרט, מחמת צנעת הפרט, אך אציין רק שכעבור כשישה חודשים הסתבר כי הדבק האפוקסי מתרופף לו. בתחילה לא שמרנו על קשר, אבל אחרי כמה חודשים חזרנו להיות חברים טובים. מאז יצא לנו לנסוע ביחד לחו"ל כמה פעמים, וגם להיפגש בת"א על כוס קפה ולקשקש על דא והא כמו פעם. ע/ר הוא כמובן מקוראיו המתמידים של בלוג זה, ומתגובותיו ניתן בהחלט להבין עד כמה הוא, אתם יודעים, חמוד J

מאז לא היה לי קשר ארוך ומשמעותי שכזה. שבועיים, מקסימום שלושה, ולפעמים הרבה פחות. אני עדיין מחפש את הנסיך, כמו רבים מאיתנו. אבל עבור ע/ר יש לי פינה חמה בלב, שאיש לא יוכל אף פעם לקחת.

זה היה בסוף הקיץ,

האוויר היה חמים

הוא רכב על אופניים

לה היה מבט תמים

הם הביטו בעיניים,

וידעו זאת אהבה

והשמש בינתיים

נעלמה בים, בים.

הוא הזמין אותה לגלידה

היא ביקשה קפה הפוך

הוא לקח אותה הצידה

בחיוך, חיוך

בחולצת טריקו הצידה,

עם הג'ינסים הכחולים,

את ריסיה היא הרעידה

בלי מילים, מילים.

הם היו האוהבים הצעירים

ברגעים הכי יפים של החיים

העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים,

ברגעים הכי יפים של החיים.

מתחבקים ומסתכלים

בחלונות הראווה

ורואים מול העיניים

אהבה, אהה

ואחר כך בקולנוע -

הצגת חצות

אי אפשר עכשיו לשמוע,

הוא אומר לה סוד "בסוד"...

הוא אמר לה: בואי הנה,

וליטף את שיערה

היא הסמיקה ונתנה לו

נשיקה, אהה

כך התחיל בסוף הקיץ

עוד סיפור של אהבה,

והשמש בינתיים

התגלתה בהר.

הם היו האוהבים הצעירים...

אהבה בסוף הקיץ 

ביצוע: צביקה פיק

מילים: מירית שם אור

לחן: צביקה פיק

מגיבים יקרים, בעקבות לחץ הקהל אני מוריד את המגבלה על התגוביות. אתם מוזמנים להתפרע כאן בתגוביאדה כאוות נפשכם.

כפי שכתוב במקורות - ניצחוני בניי, ניצחוני בניי.

[שמיים-כחולים, חזור הביתה, אבא ואמא סולחים לך על הכול.]