כח וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.  (בראשית פרק י"ט)

לפני שבועות מספר גמלה בי לפתע ההחלטה הגורלית ללכת ולפקוד את סאונה-סיטי שברחוב החשמונאים, ליד השוק הסיטונאי. אחרי כמעט שנה שכף רגלי לא דרכה באתר המהולל, גברה בי החרמנות עד-דלא-ידע, ועל כן סטיתי ממנהגי ועליתי לרגל אל המקום הקדוש ההוא.

הקוראים הוותיקים יודעים כבר כי אותן "סאונות" בהן עסקינן, הריהן מועדונים של הופה-טינה-ניי-ניי לכל דבר ועניין, וכל קשר בינן לבין מתקני-העץ החביבים כל-כך על תושבי פינלנד הינו נסיבתי בהחלט. כשאני בחוצלארץ המעטירה, אני נוהג לפקוד תדיר סאונות כאלה ואחרות ככל שיותיר לי הזמן והחשק. מדובר בשוק בשר אינסטנט, בו אתה מסתובב כשרק מגבת למותניך, ומעפעף בחושניות לכל עובר ושב במטרה לפתותו להתייחד עמך באחד מחדרוניו של המקום. הסאונות באירופה הן בדרך כלל רחבות ידיים ומטופחות, בעוד שבארה"ב העניין נפוץ פחות, ושם דווקא יש יותר מועדוני מין "סטנדרטיים", בלי כל החארטה של המגבת והפרטנזיה של ניקיון-רווי-אד.

בתל-אביב שלנו ישנן שתי סאונות, אחת ברחוב אלנבי, בה לא ביקרתי מעולם, והשנייה ברחוב החשמונאים, בה אני נוהג לבקר מדי פעם, ולא לעתים תכופות מדי. כשאני חושב על המוסד החשמונאי הזה, תמיד עולה בראשי תחושה של מקום קטן בו כולם כבר מכירים את כולם. זה לא ממש נכון – בפועל יצא לי לפגוש שם אנשים שונים ומשונים, חלקם כאלה שלא פגשתי מעולם לפני כן. אבל מעשית יש כאן איזושהי הקרנה של תחושת הביצה התל-אביבית בכללותה. מקום קטן והומונים בו מעט.

משום מה בסאונה המקומית אני מרגיש גם קצת פחות בנוח לחשוף את צמיגיי בפני הסובבים. באמסטרדם או בניו-יורק אין לי בעיה, אבל כאן אני תמיד חושש שאולי יצוץ מאחד מהתאים הבן של המורה שלי למתמטיקה. אין לי שום בעיה שיראה אותי עומד בתנוחה פתיינית (?), שעוּן כנגד אחת מקורות-התמך של המבנה, כשצ'ופצ'יקי משתלשל מבעד לאותה מגבת. אבל שיראה שהעליתי חמישה קילו מאז שחזרתי מסן-פרנציסקו, ואני שוב דאבה בהתהוות? השם ישמור!

ועם זאת, כאמור, לעתים עולה החשק לרמות כאלה שפשוט אין ברירה. וכך קרה לי באותו שבוע עליו אני מדבר. ולא פעם אחת – פעמיים כי טוב.

הפעם השנייה הייתה דווקא הפחות מוצלחת. היה זה ביום השישי של אותו שבוע. הייתי בארוחת ערב מאממת אצל רמ"מ וי"מ, שנועדה לחגוג את קידומה האקדמי של אש"ג (ריספקט!). חזרתי הביתה במצב-רוח חרמני מתמיד והצלחתי לפתות לכדי פגישה מישהו ב"אטרף", בעל הניק המרשים "נהג משאית", אחריו אני רודף כבר זמן רב. כשהגעתי אליו הביתה הסתבר שמדובר בגמד כעוּר בן תשעים לערך, שהיה עסוק אותה עת בקירמול נמרץ של בצל. התנצלתי על ההפרעה וטסתי ישר לסאונה, בה כאמור הייתי אך כמה ימים לפניכן.

ברם, להבדיל מהפעם הראשונה, עליה אספר בהמשך, הפעם עמדתי, ישבתי, הסתובבתי, נענעתי את מבושיי אנה ואנה – ולא העליתי ברשתי דבר. גברברים עברו, גברברים חלפו, כולם מתעלמים או נועצים בי מבט אטום. כשכבר אמרתי להתייאש ניגש אלי פתאום מישהו חמוד והציג את עצמו: "שלום, אני עמיר! איך קוראים לך? שנמצא לנו חדר?".

הייתי קצת בהלם. במקומות האלה לא מקובל בכלל לדבר, לא כל שכן לנקוט בכללי הטקס הרשמיים של נעים-מאוד-נעים-גם-לי. מצד שני, אם ניגש אלי בחור נאה בהצעה כה מפתה אחרי שאני מתייבש כבר חצי שעה ליד הקיר... לא חשבתי יותר משלוש שניות ונתתי לו להוביל אותי לאחד מתאי ההתבודדות.

עמיר נראה ממש לטעמי, אם גם קצת נמוך. אבל פרט לכך – לא יכולתי לבקש יותר. שרירי, שעיר, גלוח ראש... לתפארת המליצה התהדר הנ"ל גם בזקנקן צרפתי מטופח, שרק הוסיף לשיק שלו. אמנם, כשפתח את פיו, לא בדיוק זינקו משם אמרי-שפר, אבל לי זה ממש לא הפריע. נהניתי מאוד, ובהמשך הערב נפגשנו לסיבוב נוסף. כשהלכתי משם, מסופק למשעי, הצטערתי שלא החלפנו טלפונים. אחר-כך גם חיפשתי אותו קצת בצ'טים של "אטרףדייטינג" אבל העליתי חרס בידי. חבל...

מצד שני, בביקורי בסאונה כמה ימים לפניכן היה אקשן בלתי פוסק. במהלך שעתיים ומשהו שביליתי שם הצלחתי לטפל בארבעה פציינטים, כל אחד שונה לחלוטין ממשנהו. כשסיפרתי זאת לש' כהן היא טענה שזה בהחלט קוואדרופלט ששווה לספר עליו. ובכן, הרי לפניכם סיכום האירועים, ממש בקצרצרה:

o        הראשון היה דוב לבן ידידותי, שבחר אותי בחמדה מבין כל המסתובבים וגרר אותי לחדרון פרטי. למרות (ואולי בגלל) גילו המתקדם הוא הפגין שובבות נעורים מלאת-מרץ, ודילג מקצה לקצה של המיטה כאקרובט עול-ימים. דא עקא, שאחרי זמן מה נזכר פתאום ש – לא פחות ולא יותר – יש לו רכבת לתפוס. האם זכיתי לבלות זמן מה עם אחד מוותיקי בנימינה?  

o        השני היה חנון, ובד"כ זו לא כוס התה שלי (הפכים נמשכים?). מצד שני היה לו, כמו שאומרות הבנות, גוף טוב, ומכיוון שכבר הייתי בשוונג, לא סירבתי בנימוס (ואני הרי אדם נימוסי עד מאוד!). כשנכנסנו לתא ההתייחדות ציין שהוא אוהב ש"מענגים אותו" (הוי, הביטויים האלה). עם זאת, כפי שהוכיח לי תוך כדי מעשה, הוא ידע גם לענג, ולא רק להתענג. מתישהו סיים הבחורצ'יק את פעילותו בקולות נשיפה רמים, ואני פניתי להמשך הערב.

o        השלישי היה איש תכליתי שתפס אותי באחת הפינות והבהיר לי בדיוק מה הוא מחפש. מבלי לפרט אציין רק שהיה זה בחור קטן למדי, וככל הנראה גם בשל כך לא הצלחנו לבצע את זממו. לא נורא.

o        הרביעי הבליח ממש לקראת סגירה. איש חמוד כזה, שעיר וקרח, עם חיוך שובה לב וגומה בסנטר. עשיתי לו עיניים ואחרי כמה סיבובים הוא נענה לפלרטוטיי, וגם הוא ננעל עמי באחת מקובות-החטא. היה ממש מוצלח, ולכן, כשניגשנו שנינו ללוקרים, השחלתי לו כרטיס ביקור, אם כי ידעתי שהסיכויים שיצור קשר קלושים המה. להפתעתי, כחלוף שלושה שבועות התקשר האיש, ונפגשנו. מדובר בבחור נשוי, כך שיצָא מזה "רק" סטוץ נוסף, אבל לדעתי שנינו נהנינו מאוד.

לסיכום – נחמד בסאונה לעת חורף! בחוץ הגשם שוטף ומטפטף, גן העצמאות רטוב ואומלל, ובפנים חמים ונעים. צריך החרמן רק לגייס לו מעט עור עבה, ולצאת קוממיות לרחוב החשמונאים. סיכויים טובים שיצא משם, כמו מסאונה הגונה, כשכל נקבוביותיו אומרות שירה.

ערב יום שבת,

שעה חמש עד שש,

וכל אחד כמעט

שוב מתחדש.

בכל שבעה ימים

המקלחות שרות,

המים שוב חמים

בצינורות.

שביל באמצע שביל בצד,

חפופים אחד אחד.

איזה ניקיון וסדר,

איזה יופי של מצעד.

מים וסבון,

חשמל דופק שעון,

ולא עושים חשבון

עם החשבון.

מי בושם לפנים,

וחולצת שבת יפה,

וזוג של לבנים

להחלפה.

שביל באמצע שביל בצד...

רגע של חלום

לגוף ולנשמה

כולם אומרים שלום

ומה נשמע.

אפילו גוף חורק

הוא מרגיש פתאום טרי,

וכל אחד שורק

שיר עם נקי.

שביל באמצע שביל בצד...

שיר עם נקי 

ביצוע: מתי כספי

מילים: אהוד מנור

לחן: מתי כספי

בלוג זה יוצא בשבוע הבא לחופשה בניו-יורק