לז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף.  לח וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.  (שמות, פרק י"ב)

ביום האחרון שלי בניו יורק התפנקתי במיטה עד מאוחר. אחר-כך קמתי באיטיות, והתקלחתי בנחת תוך שאני שורק לעצמי מנגינות עולצות מתחת לטוש המהביל. ואז התלבשתי, וירדתי לאכול ארוחת בוקר אחרונה בדיינר החמוד שאימצתי לי בנסיעה הזו. שבתי לחדר קל-רגליים, קצת עצוב על שהחופשה הסתיימה, אבל גם שמח לחזור הביתה. הטיסה שלי עמדה לצאת רק אחרי-הצהריים, וכל מה שנשאר לי הוא רק לארוז ולצאת לשדה. קטן עלינו.

שעתיים לאחר מכן עמדתי והבטתי בייאוש על שתי מזוודות-ענק עמוסות להתפקע, ועל ערימת חפצים הפזורים באי-סדר מסביבן. ממתקים, בגדים, תמרוקים, ספרים ומגזינים מילאו את המיטה, השולחן והשטיח. אוסף של דברים שנרכשו לאיטם במהלך ימי השבוע, והונחו אחר כבוד בארונות ובמגירות, הפכו כעת למצבור אימתני שאיים למוטט את החדר. חשקתי שיניים והמשכתי לרצף את תחתיתה של כל מזוודה בשיכבה על-גבי שיכבה של מוצרים ממוצרים שונים, תוך ניצול כל רווח וכל חלל אפשרי. שעתיים נוספות, והמשימה הוכתרה בהצלחה, אם כי ראשי הדואב ומצב-רוחי העכור לא בישרו טובות. במקום לפתוח גם את תיק מספר שלוש (מין תיק-יד מתקפל שכזה) החלטתי להשאיר בחדר את כל מה שלא נכנס לשתי המזוודות המקוריות: כמה שקיות צ'יפס, פולי סויה מיובשים, קצת שוקולדים, קצת סבונים, סדרת ברכות-יומולדת מגניבות שרכשתי באיזו חנות בסוהו... מעניין אם החדרניות יעריכו זאת.

יצאתי מהמלון עם שתי המזוודות ועצרתי מונית. נהג המונית שמח לשמוע שיש לו נסיעה לשדה-התעופה, אבל כשניסה להכניס את המטען שלי לבגאז', לא הצליח להרים את המזוודות. "מה יש לך שם?" חקר אותי. מלמלתי משהו לא מחייב בעודי בוטש ברגלי בקרקע הקפואה.

הגענו לשדה, וניגשתי לדלפק של קונטיננטל. דיילת-הקרקע החביבה כרטסה אותי כהרף-עין, אך עצרה המומה כשהמשקל צפצף בחן. "לא הגיוני," מלמלה ובעטה בו קלות, אבל הצג סירב להיכנע. הסתבר שיש לי בשתי המזוודות מאה ושלושים פאונד, כלומר כשישים קילו. כמות של אוברווייט שעומדת לעלות לי כמו כרטיס טיסה נוסף. בהברקה של רגע היא שאלה אותי אם יש עלי במקרה תיק-יד עודף. מסתבר שאם רק אצליח להעביר חמישה-עשר קילו לתיק-היד המתקפל, יוסר מעלי להט החרב המתהפכת. הלכתי הצידה ושלפתי את תיק-היד באנחת-השלמה. חצי שעה לאחר מכן נפרע מעשה המרכבה המתוחכם, וכל הדחיסה המופתית ירדה לטמיון. המזוודות, שאבן נגולה מעליהן, טסו בקלילות לבטן המטוס, ואילו אני, עם תיק הלפטופ פלוס תיק-היד המפלצתי, התחלתי את המסע המפרך אל שער היציאה. טיול רגוע של כמה דקות הפך לסיוט ארוך ומתמשך רצוף מעידות וקללות, עד שצנחתי למושב במטוס, מותש מתמיד.

הטיסה עצמה עברה עלי בשופי יחסי, אם לא להחשיב אם עצבנית ובתה הצווחנית שהתיישבו ליידי ודאגו להנעים את זמני. בשלב מסוים הזמינה הילדונת גם כמה חברים מרחבי המטוס למגרש המשחקים שנפתח בספסלנו. אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת מחשבות הבעתה שגדשו את מוחי הקט, אודות מטען האימים שאצטרך להיגרר איתו הביתה ברגע שננחת.

ואכן, עם הגיענו לנתב"ג כיתפתי את תיק-המחץ על כתפי החלושה וירדתי עמו מהמטוס כשראשי עלי כסחרחרה. גם בטרמינל שלוש החדש והנעים, מסתבר, אין עגלות עד אחרי ביקורת הדרכונים, וגם בו משתרעים מרחבים אינסופיים בפני הנוסע עד שהוא מגיע אל המנוחה והנחלה של העגלה. סוף-סוף הגעתי למצבור העגלות ופרקתי מעלי את התיק הנתעב כשגווי מחשב להתפקע. אלא מה – הסתבר לי שנקודת האיסוף של הדיוטי-פרי הינה גם-כן איזור ללא עגלות. קיללתי בעוז את הסיגריות שהבטחתי להביא ואת מערכת הסטריאו הקטנה שהתפתיתי לקנות לעצמי לפני הטיסה לארה"ב. לבסוף הצלחתי איכשהו לצאת משם עם כל הכבודה, לאסוף עגלה חדשה (הקודמת נעלמה כלא הייתה) ולהתגלגל מעדנות לכיוון היציאה.

האיש במכס לא יכול היה שלא לעצור אותי, נוסע בודד שלפניו מתגלגלת עגלה עם שתי מזוודות גדולות, תיק יד ענק, תיק מחשב, סיגריות ומערכת סטריאו המונחת ברישול על כל הכבודה. המזוודות המסכנות נפתחו שוב וערימות השוקולדים ומוצרי הקוסמטיקה נבחשו ביד-אמן. למזלי לא הצליח המוכס החשדן לאתר שום דבר אסור, ואחרי עוד כמה דקות של תחקור שחרר אותי בפנים חמוצים. המשכתי להתגלגל לכיוון תחנת המוניות, כשאני מאזן בקושי את הערימה הגולייתית על העגלה הקטנטונת.

גם נהג המונית הישראלי כמעט והתפלץ כשנדרש להעמיס את כל האוסף המשונה שלי על ריפודי מושביו מחופי הניילונים. אבל הנסיעה הביתה הייתה פרוסת-עוגה לעומת הטיפוס מהכניסה ועד לדירה עצמה. ארבע קומות בלי מעלית לא מהוות בדרך-כלל כל בעיה עבורי, אבל תחת הנטל הפסיכופאתי שהגיע אתי מנתב"ג לקחה העלייה כשעה. נכנסתי לדירתי הקטנטונת והשלתי מעלי את כל הכובד. דירת חמישים המ"ר התמלאה באחת, כמו הייתה מחסן ההפתעות של פיסטוק ושות'.

רק שעתיים-שלוש לפרק ולסדר הכול. טוב, אולי ארבע, גג חמש. האנטי-פריז סרום שהזמינה רמ"מ נשפך בחינניות על השוקולדים (רמ"מ בתגובה: "זה טוב לבריאות, תמרח קצת על השיער"). אבל פרט לכך לא נרשמו אבידות בקרב כוחותינו. מיון המתנות והממתקים העלה את הממצאים הבאים: ספרים לת' המופלאה, מגזינים לא', קוסמטיקה לאש"ג, רמ"מ, א"ב ורע"ו, ספר לאמא של ל"ק, ויטמינים לג"א, משהו קטן וחינני לפסיכולוג, וגם לעמית המדריך החתיך. בגדים לעצמי ולאחייניות, תה ואפטרשייקים לי, והמון המון המון ממתקים. אם-אנד-אמז למיניהם, הרשי קיסז לסוגיהם, עוגיות אוריאוז ואחרות, שוקולדים של הרשי וגיררדלי, אפונה עם וואסאבי, ג'לי בליז, מסטיקים. זהו.

אז – איט'ס דפיניטלי גוד טו בי בק! אבל לקראת הפעם הבאה תדעו כולכם שזהו זה, נו מור. מהיום אני בעד זכות-השיבה-ללא-אוברווייט. הבעיה העיקרית היא, שכאשר לוקחים רשימות מחברים, כל פריט נראה מקסימום כמו איזה אור קטן. אבל ברגע האמת - כולם ביחד אור איתן (ולא איתן אורבך). וזה לא בא לי כל-כך טוב.

וכל זאת עוד בלי שסיפרתי ולו מילה אחת על הבלוגר ששלח איתי את המחשב שלו, כדי שאמסור אותו לתיקון בניו-יורק. אבל זו כבר באמת אופרה אחרת.

אני חוזר בדרך בה טיפסתי

בין אורנים גבוהים

אני חוזר בדרך בה חיפשתי

אור בלילות כהים

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

המדרון תלול יותר בדרך חזרה

לו היית כאן לצדי בדרך חזרה

לא הייתה זו בשבילי הדרך חזרה

אני חוזר בדרך בה זימרנו

סביב מדורות הסתיו

אני חוזר בדרך בה נדרנו

כי לעולם נאהב

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה...

אני יורד בדרך הדוהרת

אש בכפות רגלי

אני יורד בדרך הבוערת

מול השקיעה בגיא

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה...

בדרך חזרה 

ביצוע: אבי טולדנו

מילים: אהוד מנור

לחן: נורית הירש