[זפ"ק = זהירות, פורנוגרפיה קשה]

א עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו.  ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹתאֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו.  ג מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר:  אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם.  ד כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּעַד-שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל-בֵּית אִמִּי, וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי.  (שיר-השירים, פרק ג')

שואלים אותי לא מעט מהו בדיוק ההבדל בין סאונות למועדוני-מין. מסיבה זו החלטתי לבחון את הנושא לעומק בנסיעתי האחרונה לניו-יורק, כך שאוכל לדווח בפרוטרוט לקוראים המתעניינים. ביקרתי הפעם גם במועדון המין "אל מיראז'" ברחוב האוסטון, הנמצא על סף הלואר-איסט-סייד (ממש קרוב לכ"ץ דֶלי המשובחת) וגם בסאונת "איסט סייד בת'" הממוקמת דווקא במידטאון מנהאטן, לא רחוק מהמלון בו גרתי. כמו שנדרש בתחום הביקורת, הקפדתי לחזור יותר מפעם אחת לכל מוסד כדי לנטרל את גורם האקראיות מהממצאים.

ראשית, כמה מילים כלליות. כמו שרוב הקוראים כבר יודעים, תהליך חיפוש המין המזדמן ההומואיסטי, הקרוי גם "קרוזינג", מתבצע במעין שוק בשר מאולתר ובסגנון מסלול-התצוגה של תחרות יופי. המועמדים מתקהלים באתר החיפוש, ופוסעים אנה ואנה תוך שהם שולחים מבטים אל המסתובבים האחרים. המטרה היא לנעול מבט עם מישהו, ואז להתקרב אליו (כשהמבטים ממשיכים להיות נעולים) וליצור מגע גופני ראשוני.

ומה עכשיו? ההמשך אכן תלוי במקום בו מתרחש המפגש. אם מדובר בפארק כזה או אחר (כדוגמת גן העצמאות או מקבילותיו החו"לניקיות), הרי ששני הנעולים מחפשים בדרך-כלל איזו פינה שקטה, מאחורי שיח עבות או עץ ענֵף, ומנסים להתארגן שם לקצת אקשן, עד כמה שהדבר מתאפשר. בדרך-כלל שני המשתתפים לבושים (ואם מדובר בחורף – לבושים מאוד), ואילו המיקום עצמו לא ממש נוח, כך שהאפשרות לאקשן מלא היא יחסית מוגבלת. הרבה פעמים מסתפקים בהתמזמזות, נשיקות, מציצות – רק לעתים נדירות מתארגנים לזיון חפוז בתחת. זהו פתרון בית-ספר לפורקן מהיר ותו לא.

בסאונות ובמועדוני המין המצב שונה. בשני המקרים מדובר במקומות סגורים, מרוהטים ומחוממים. ברבים מהם עומדים לרשות המבקרים לוקרים, שם ניתן לנעול את הבגדים ואת חפצי הערך. כפועל יוצא, מסתובבים האורחים במשעולי האתר כשהם לבושים באופן סמלי ביותר.

וכאן מתחילים לבוא לידי ביטוי ההבדלים בין שני סוגי המקומות. כך למשל, בסאונות מקבל כל מבקר מגבת. הוא עונד אותה למותניו, ובלבוש זה מתחיל לשוטט ברחבי המוסד. רוב-רובה של הסאונה מורכב מתאים קטנים הניתנים לנעילה, כשבתוך כל אחד מהם יש מיטה ולעתים גם ארונית עם מוצרי צריכה כגון קונדומים, שמני סיכה, כפפות חד פעמיות וכדומה. בסאונות יוקרתיות במיוחד המיטות מוצעות, והחדרים מאובזרים בתוספים כמו מנורת-לילה, מכשיר רדיו ועוד. זוג נעולי-המבט ייכנס בדרך-כלל לאחד התאים האלה, ורק בחסות הדלת הסגורה ישיל מעליו את המגבות ויפנה אל המלאכה.

מובן שכאן אפשר לקחת את הזמן ולהזדיין בסבלנות –  כולל כל המשחק המקדים, שבעיניי לפחות הוא חלק לא פחות חשוב מהזיון עצמו. נכון שהבידוד לא מושלם, ולעתים אפשר לשמוע בבירור את קולות האקסטאזה בין התאים, אבל בדרך-כלל זה לא מפריע – ולעתים אפילו מוסיף. ועם זאת, למרות הרעש הקיבוצי, לא מתפתים הזוגות לפתוח את האם-ננעלו שלהם ולצרף למייצג מבקרים נוספים. למעשה, בחלק מהמקרים נראה שפעילות כזו אסורה ממש על פי חוק. כך לדוגמה, בעת היותי נעול עם איזה בריטי שובב באחד מתאי ה"איסט סייד בת'", הציע אותו אנגלי שנפתח את הדלת ונקרוץ לעוברים והשווים במטרה לצרפם לחגיגה. להוותנו הגיע למקום אחד מבעלי הבית והחל לצווח כנשוך-נחש שאם לא נסגור מייד את הדלת הוא עלול לאבד את רישיונו. בן-אלביון המנומס ביקש ממנו מיד סליחה, בלשון עשירה מאין כמוה, וסגר את דלת התא כשהוא ממשיך למלמל מיני התנצלויות מתחת לשפמפמו. אכן, לא קל להיות אינגלישמן בניו-יורק.

הסאונות המוצלחות ביותר שחוויתי נמצאות דווקא באירופה – באמסטרדם, לונדון ופריז. אלה של ארה"ב ממוקמות שנות-דור מאחוריהן, מבחינת האבזור, השירות והפתיחות. לעומת זאת, בתחום מועדוני-המין משיגה ארה"ב את העולם הישן, והיהלום שבכתר האמריקאי הם ארבעת המועדונים של סן-פרנציסקו עליהם כבר סיפרתי בעבר.

במועדוני-המין, לעומת הסאונות, אין בדרך כלל תאים נעולים אלא רק מרחב אחד גדול ופתוח. בהתאם לכך, מסתובבים שם רוב האורחים בעירום מלא – למעט נעליים (למה, בעצם? לא ממש ברור לי). אזורים מסוימים של האופן-ספייס הזה מקושטים באביזרים שונים ומשונים, כמו סלינגים, גלורי-הולז וכדומה. בדרך כלל אין במועדונים אלה כל אפשרות לפרטיות.

כפועל יוצא, ברגע שזוג קרוזאים נועל מבט ופונה לאחת הפינות, כמעט תמיד מתחילה להתגודד מסביבם חבורה של קרוזניקים אחרים שצופה בהם בעניין. חלקם מנסה להצטרף לזוג, ובחלק מהמקרים גם מצליח, וכך נוצרים מבנים גיאומטריים מעניינים בתכלית. במקרים אחרים עומדים הצופים מסביב ומביטים בהתרגשות במחזה, תוך שהם מאוננים במרץ. אז אם חשבתם שהסאונות הן סליזיות, הרי שמועדוני המין מנצחים אותן בתחומי הסליזאות והקינק עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.

מה עדיף מבין שתי האופציות? תלוי את מי שואלים ומתי. בתלות במצב הרוח ובמצב החשק, לפעמים נחמד יותר לסור לאיזו סאונית, ולעתים דווקא יותר כיף להסתופף בצילו של סקס-קלאב עסיסי. שנאמר, מזה וגם מזה לא תנח ידך. ממש כפי שנכתב בספר הזוארץ הקדוש: הכל פוי והרשות נתונה.

שאלות? הבהרות? הכול ברור? יפה מאוד. ושלא יהיה ספק – זה בהחלט נכלל בחומר הנדרש לבחינה הסופית של הקורס! שמעתם? שלא תבכו לי אחר כך שלא ידעתם!         

רון קילוח בצינור

צינורות עורקי הנגב

זה דרכו של המזמור

מן הברז אל הרגב

יעלו מימי תהום

משאבה אומרת לחם

נגב, נגב, מה מיום

נגב, ממטרות עליך

סובי, סובי, ממטרה, הי

סובי, סובי, ממטרה

לפזר פניני אורה,

סובי והתיזי מים

עץ יריע בשדרה

אדמה תיתן פריה

באין גשם משמיים

המרחב כולו נצוד

צינורות פרשו הרשת

והנה סימן ואות

בטיפין נראית הקשת

ברית הפרח והניר

ברית השקט והזמר

ממטרה, שירך הוא שיר

רנניהו, עד אין גמר

סובי, סובי, ממטרה , הי...

הורה ממטרה 

ביצוע: שושנה דמארי

מילים: יחיאל מוהר

לחן: משה וילנסקי