כשהייתי בניו-יורק יצאתי לארוחת-ערב עם איש אחד, ששמו יישאר חסוי לפי בקשתו. הוא גר כאן כבר הרבה שנים, נשא פה אישה והביא ילדים לעולם. לפני כמה חודשים התחבר לישרא ופתח בלוג משלו. בגלל ריחוקו מהסצנה, הייתי הבלוגר הראשון שהוא ממש פגש. נדמה לי שהוא קצת התרגש, אבל זו לא חוכמה. גם אני התרגשתי בפגישתי הראשונה עם בלוגרים במציאות, לפני שנה ויותר. והיום, אחרי שכבר נפגשתי כמעט עם כל מי שאני קורא פה, היה לי מעניין לשמוע דווקא ממנו, ה"בתולי", איך הוא רואה אותנו. האם מעבר לאוקיינוס הבלוגיה נראית אחרת? הנה כמה דברים שרואים משם.  

ש: למה בעצם החלטת לפתוח בלוג?

ת: חיפשתי לקרוא בעברית באינטרנט, והסתבר לי שאין הרבה מה לקרוא מעבר לעמודי החדשות. אחרי הרבה חיפושים הגעתי לישרא, שהוא למעשה אחד האתרים היחידים ברשת עם חומר עדכני ומעניין בעברית. קראתי פה הרבה לפני שהחלטתי לפתוח בלוג משלי. אני עדיין קורא הרבה, וכותב פחות. אני גם לא מגיב בכל בלוג שאני קורא – לא תמיד אני מרגיש בנוח. אני כותב בעיקר בשביל עצמי, ופחות במטרה להשיג קוראים או לפתח קשרים עם אנשים. הקריאה כאן מחברת אותי למה שקורה בארץ – זו דרך לשמור על קשר עם הביטויים העכשוויים בשפה, ועם הנושאים שנמצאים במרכז תשומת הלב בכל רגע. אחרי הרבה שנים בארצות-הברית אני כבר מכיר את התרבות המקומית ויודע לצחוק מההומור האמריקאי. עדיין, ישרא הוא בערך המקום היחיד שבו אני יכול לכתוב על "רגע עם דודלי", ויבינו אותי.

ש: למה חשוב לך לשמור על חיסיון?

ת: אני חושב שהרבה בלוגרים מתחילים לכתוב באופן חסוי, ואחר-כך משתחררים – בעיקר אחרי פגישות עם בלוגרים אחרים בעולם האמיתי. מכיוון שאני לא נפגש עם אף-אחד, בגלל המרחק הגיאוגראפי, לא הגעתי אף פעם לשלב היציאה מהחיסיון. חשוב לי שלא "יעלו עלי" כשאני כותב כאן על בני משפחה ועל חברים לעבודה. אני יודע שלא הרבה אנשים קוראים את הבלוג, אבל עדיין אין לדעת מי יכול להגיע אליו ולגלות דברים שכתבתי ושאני לא רוצה שיתגלו. אפילו אשתי לא יודעת שיש לי בלוג. אני מניח שהיא חושדת, אבל לא דיברנו על זה אף פעם. אנחנו החברים הכי טובים, ואולי בגלל זה חשוב לכל אחד מאיתנו שיהיה לו איזה מקום פרטי. אני יודע למשל שאשתי כותבת כבר שנים יומן – אני יודע איפה המחברת מונחת, אבל אף פעם לא פתחתי אותה. הכבוד ההדדי הזה מוסיף הרבה לזוגיות. אני  גם חושב שהרבה אנשים שמכירים אותי היו מתחרפנים לשמוע שאני כותב שירים למשל. אז עדיף להשאיר את זה ככה.

ש: מה אתה חושב על הסצנה הבלוגאית?

ת: מהצד זה נראה קצת משונה. בהתחלה אתה לא מבין מי נגד מי, ועם הזמן לומד להכיר את הנפשות הפועלות. יש בלוגים שאני קורא באדיקות, ויש כאלה שקשה לי מאוד להתחבר אליהם. מעניין לעקוב מרחוק אחרי התחברויות בין בלוגרים והיווצרויות של קליקות. לפעמים נדמה שיש מין מועדונים סגורים שלא ברור איך להיכנס אליהם. אני קצת מתאכזב שאנשים שאני מגיב אצלם לא מגיבים אצלי. אני לא מצפה שיקראו אותי באופן קבוע, אבל שיכנסו פעם-פעמיים ויגיבו – זה נראה לי בסיסי. יש הרבה חברויות יפות, אבל רואים מהצד גם הרבה התחשבנויות וקטנוניות. משונה לי לראות שאחרי זמן אנשים עדיין מייחסים חשיבות לקאונטר ולפעמים ממש מקדשים אותו. הייתי מצפה שמתישהו זה יעבור.

ש: האם היית רוצה לפגוש יותר בלוגרים? האם תיפגש עם בלוגרים כשתבוא לביקור הבא בארץ?

ת: לא תאמין עד כמה ביקור בארץ הוא לחוץ עבור אנשים שחיים בחו"ל (ר. דוגמת שצ"ה). צריך להספיק המון ויש הרבה פולנים שצריך להשביע את רצונם. אני לא מגיע לארץ לעתים תכופות, וכשאני כבר מגיע זו התרוצצות מטורפת. מעבר לזה, אני מרגיש שפגישה עם בלוגרים יכולה גם לקלקל. באיזשהו מקום נוח לי לראות את האנשים כמו שהם מצטיירים דרך הבלוגים. אני יודע שחלק מהם הם שונים לגמרי במציאות – לפעמים אפילו נחמדים יותר. אבל עדיין, יש קסם מסוים בקריאה של בלוגר כמו נניח "צ'רצ'יל", שיכול ללכת לאיבוד כשמגלים שזה בעצם מוישה מעפולה.

ש: למה אתה לא נוגע באוכל?

ת: כשהזמנתי מנה של "סאוואגאני" לא תיארתי לעצמי שיגיעו חמישה סרטנים קטנים ושלמים שמסתכלים אלי מהצלחת כאילו אני ספיידרמן והם בניי האובדים. זה בסדר, תאכל, אל תרגיש לא נוח. אני כבר אתקע איזה חומוס בבית.