יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  (בראשית, פרק כ"ח)

בפוסט אקדמי זה שלפנינו אני רוצה להתעמק קצת בנושא "מדרג הניקור". מקורו של הביטוי במחקרים סוציולוגיים שנערכו בלולי תרנגולות בשנות השלושים של המאה שעברה. לחוקרים התחוור כי התרנגולות מסתדרות על לוחות-השינה האנכיים-למחצה שבלול בהתאם לסדר חברתי נוקשה. נקבת-האלפא, התרנגולת החזקה והשלטת בלהקה, מתמקמת בראש הלוח – ומנקרת כל מי מתחתיה שמנסה לטפס למעלה ממקומה. שרשרת זו נמשכת כך כלפי מטה עד לציפורים החיגרות והפיסחות שבתחתית המתקן, שלהן כבר לא נשאר במי לנגוס בזעף.

מדרג הניקור הפך למושג שימושי, והושאל גם על ידי כלכלנים ומתמטיקאים לתיאוריות בתחומיהם שלהם. ועם זאת, הסוציולוגים שהשאילו אותו לעולמם של בני-האדם עשו עסק טוב במיוחד. למה כדורגלנים יוצאים עם דוגמניות? למה ברור ל"יורם" של הכיתה בכל סרט אמריקאי שראש קבוצת המעודדות היא מחוץ לליגה שלו, ומיועדת לקפטן נבחרת הפוטבול בלבד? לדעתי אפשר לתבוע את אומת התרנגולות על גניבה חסרת בושה של מושג כה בסיסי מבני האנוש.

בשוק הבשר הקר והאכזר של ההומואים מקבל מדרג הניקור הבלטה שלא פילל לה מעולם. המרוץ האינסופי אחרי הריבועים בבטן מייצר שרשראות ארוכות של מרדפים עיקשים ופתטיים בעקבות הבלתי-מושג. כמו שכבר סיפרתי כאן בעבר, מספיק לראות מה קורה כשאיזה חתיך מאמם נכנס לגן-העצמאות לעת ערב אביבי. תנועתם הסיבובית של העוברים והשווים נעצרת פתאום, וכולם מפנים אליו מבטיהם, בצפייה דרוכה לבחון את מעשיו. הטווס, לבוש בגופיה מבליטת-שרירים המדגישה את עורו השזוף והחלק, מנפח את חזהו ופוסע בין השיחים כדוגמן על מסלול התצוגה. מניה וביה מתחיל להשתרך אחריו טור של דורשי טובתו, ובעיניהם תחינה אילמת: קח אותי!

הכוסון, שלעתים נראה כי הוא מגיע לגן יותר לשם התצוגה מאשר למציאת בן-זוג לסטוץ, מסתובב אנה ואנה בהנאה רבה, עד שלבסוף הוא בוחר במועמד המאושר. הנותרים, עגמומי-פנים וכבדי מבט, מתארגנים לפי מדרג הניכור השיוּרי. כעת הביתא-מייל תופס את מקום האלפא, וכן הלאה וכיוצא בזה. כל אחד מנסה ללכוד את מבטו של מי שמעליו בדירוג, ובה בעת להתעלם בבוז מעיניהם המתחננות של אלה שמתחתיו. זהו מעגל החיים, זו שרשרת המזון, זהו מדרג הניכור שלנו.

גראוצ'ו מארקס כבר אמר פעם שאינו מוכן להשתייך לאף מועדון שהוא כה חסר-סינון, עד שהוא מזמין אותו להצטרף לשורותיו. ובאמת, אם מישהו חושק בי, אני מתחיל לתהות לאלתר מה בעצם לא בסדר אצלו. האם הוא לא שם לב לגבנון החינני שלי? לזה שאני גורר רגל? לכך שאני לא מצליח להגיד משפט אחד בלי שש שגיאות לפחות? אם הוא מוכן לקבל את כל זה באהבה, אז אני לא מסכים לצאת עם כזה טמבל חסר בררנות מינימאלית! ומה יהיה כשאשלח אותו לסופר? הוא בטח יביא משם את העגבניות הכי קמחיות... הלאה, נעבור לבא בתור. לזה שאני מנסה לנעול עמו מבט וזוכה להתעלמות צוננת. הוא הבחור בשבילי!

קראתי פעם באיזשהו סיפור יידי נידח שאב אומר לבנו כי בחורות הן כמו אווזים: כשאתה רודף אחריהם הם בורחים ממך, ודווקא כשאתה בורח מהם – הם רודפים אחריך במקור שלוף. מניסיוני הדל לפחות לגבי אווזים זה מאה אחוז נכון. לגבי בחורות, נהוג לעתים גם להתנחם בחוכמע חבוטה אחרת: בחורה היא כמו אוטובוס – אין טעם לרוץ אחריו, תמיד יבוא עוד אחד אם נחכה בסבלנות. ומה עם בחורים? יותר כמו בעלי כנף? כמו כלי תחבורה? עולם הדימויים שלי מתחיל להתכווץ כאילו היה מכשפת המערב המרושעת תחת סילון מים...

אני רוצה לקוות שלא כל אחד תמיד רודף בצורה עיקשת ופתטית אחרי הלא-מושגים, ובורח ממי שרודף אחריו, כאילו היו חיי החיזור מסיבת קוקטייל הוליוודית אחת גדולה. אני רוצה להאמין בכך שהאהבה תנצח, בכך שניתן להגיע לזוגיות אם מוכנים להתפשר, בכך שלא חייבים להישאר לבד על הגג שבתות וחגים בגלל שתמיד מתאהבים במי שאי-אפשר. אבל עד אז, תמצאו אותי בשרשרת המנקרים, מקום טוב באמצע. להשתמע.

העולם הוא כדור ענקים

העשוי מדרגות ושלבים.

האדם יהפוך עולמות,

הוא רוצה רק למעלה להיות.

אולי תרדו שם,

טרר...בום

אולי תרדו אלינו קצת,

טרר...בום

כי פה הרחק מן השחקים

אולי נמוך, אך לא נופלים.

טרר...בום.

העולם הוא עשוי חלקים

של גבעות, עמקים והרים,

אך האיש לא להר הוא שואף,

הוא חותר על ענן לרחף.

אולי תרדו שם...

בעולם בני-אדם רבבות

הרוצים רק רוצים לעלות

לא כדאי להיות כמו רבים

אם אפשר להיות אלוהים.

אולי תרדו שם...

ביצוע: בני אמדורסקי

מילים: ישראל ויסלר

לחן: דובי זלצר