מסיבת ההפתעה שערכו לי לכבוד יום הולדתי העשרים ושלושה

הייתי אז לקראת סוף התואר השני בטכניון, ממש קצת לפני הגיוס. היה לי חבר טוב בשם ארז, ולו חברה בשם רותי. בערב יום הולדתי התקשרה אלי רותי, ממררת בבכי. "ארז ואני נפרדנו," התייפחה. "אתה חייב לעזור לי לארוז את הדברים שלי ולסלק אותם מהדירה שלו – אני חוזרת להורים".

לא ידעתי איך לנחם אותה. המינימום שיכולתי לעשות הוא להבטיח שאכן אבוא עם הפיאט 127 המרוטה שלי ואעזור לה עם אריזת הכבודה ושינוע הארגזים. קבענו ליום המחרת והיא ניתקה בדמעות.

למחרת בוקר התקשרה אלי חברתי הטובה חמדה. "מה אתה עושה הערב?" תחקרה. הסברתי את עניינם של רותי והאריזות. "מצוין," זרחה – "אני באה לעזור!". ניסיתי לשכנע אותה שרותי במצב רגיש, וכדאי שיהיו איתה חברים קרובים בלבד. "שטויות," ביטלה חמדה את דבריי. "אני אצחיק אותה והיא תשכח מכל הצרות!".

בערב אספתי את חמדה מביתה ונסענו לדירה של ארז, בה היינו אמורים לפגוש את רותי. "זה ממש לא רעיון טוב, את לא מכירה אותה בכלל" סיננתי לכיוון חמדה בשיניים חשוקות, אבל היא, עולצת באופן חשוד, התעלמה מדבריי לחלוטין. המהמתי עוד שברי-דברים שחורים מתחת לשפמפם ונכנסנו ביחד לדירה.

"הפתעה!" זינקו עלי עשרים אנשים מכל הפינות, ואני חשבתי שאני משתבץ במקום. הכול היה קנוניה אחת גדולה, וארז ורותי המחובקים לא הפסיקו לצחוק. וחמדה? פשוט לא היה לה איך להגיע לאירוע, ומה יותר פשוט מאשר לתפוס טרמפ עם חתן השמחה עצמו...

מסיבת ההפתעה שערכו לי לכבוד יום הולדתי הארבעים ושלושה

לפני שבוע התקשרה אלי פוסיקט והזמינה אותי אליה לאתמול, להרים כוסית צנועה רק עם חבצלת, מזגנים ואיתה, בסימן "מחר יומולדת לדויד". "אל תדאג – אני מפנה את כל הקומה העליונה אצלי בבית" למלמה באושר, וחושיי המחודדים התחילו מייד לרחרח בחשדנות. בשביל מה צריך את כל הקומה העליונה? אהה! הממזרתות תופרות לי מסיבת הפתעה רבת רושם!

במהלך השבוע ניסיתי לברר אצל קוויםלדמותו, אצל ת' המופלאה ואצל ע/ר, אבל כולם היתממו – וחשדי רק גבר. חבצלת שלחה לי מייל במטרה לברר איזו מתנה אני רוצה. מיד הכנתי רשימה ארוכה – הייתי בטוח שהיא תעביר אותה לעשרות המוזמנים וכך אזכה לקבל את כל החפצים בהם חפצתי.

כשהגעתי לפוסיקטייה אתמול בערב נראה המקום ריק באופן חשוד. על הדלת תלתה כרזת "חג פורים שמח" עגמומית, ומהבית לא נשמעו כל קולות תכונה. טיפסתי לקומה העליונה וראיתי כמה דמויות לועסות סלט פירות. חלקן הסבו פניהם אלי, ואז החזירו מבט לצלחת.

עמדתי בודד בדלת, ניסיתי לזהות את מי מהנוכחים אני מכיר. כינור ייבב ברקע והחדר החשוך הדיף ריחות טחב...

אוקיי, על מי אני מנסה לעבוד? איך שהגעתי זינקו עלי קבוצתית פוסיקט, חבצלת, מזגנים, דודה מלכה, הצ'יף, ג'ייני-דיר, זאזי... שכחתי מישהו? ידידתי צאלה, המגיבה כאן לעתים מזומנות, ייצגה את סקטור אלה-שאין-להם-בלוגים. רוב הנוכחים הגיעו עם הסיגניפיקנט-אד'רז שלהם – מזגנים עם וולפי, הצ'יף עם קיזי, פוסיקט – בתור בעלת הבית – רתמה למלאכה את שמאלנצ'יק, חיימק'ה, הנסיכה וג'וניור. זאזי השאיר את בעלו בבית, לצערי. אבל הפתעת הערב הייתה של חבצלוש, שהצליחה לראשונה לגרור את הבנזוג לאירוע-בלוגרים (מלווה בבתשע, בבנשש ובעולל). הישג שאין להפחית בחשיבותו הקוסמית!

הדיאט קולה זרם כמיים, שלוש עוגות-חטאים נשלפו יש מאין, וחוסלו כהרף עין. שמאלנצ'יק לא איבד אף עשתון, ומייד העלה לקומה העליונה צ'ורבה, ממליגה וכרוב ממולא מעשה ידיו להתפאר. הצרברוסים של בעלי הבית ריירו בחן על הנוכחים, בעוד העולל החבצלי מדדה מקצה לקצה וכובש את לב הקהל.

זיקוק הוצת וכוסות הושקו. ברכות נזרקו לחלל האוויר, וסיפורי גבורה נשזרו בעלילות זימה. טקס פתיחת המתנות היה יכול להיות גולת הכותרת של הערב, אלמלא התפשט וולפי באיזשהו שלב וקטף את הבכורה במחול צעיפים חושני, לנגד עיניים קרועות בפליאה. קפוצ'ון והגמר"ש התקשרו לברך והתנצלו על אי הגעתם. שרוני-נשמה שיגרה ברכות בכתב. רמ"מ סימסה אף היא ברכות והתנצלות. היה לי כיף במידה שקשה לתאר.

אנשים יקרים – תודה לכם. אתם הכי בעולם. שימחתם אותי למשעי, ואני אוהב אתכם נורא. הוכחתם לי בפעם המאה שהבלוגיה היא בית, וחבר'ה, וחברים. חברים אמיתיים. חברים טובים. חברים של ממש. אני מצטער על הדביקות – בדרך כלל אני לא נגרר לכגון דא. אבל הפעם זה בא לי טבעי, אז אני נותן לזה לזרום. יומולדת שמח לי!

ולקינוח, שתי הודעות מנהלתיות

       למי שעוד לא הבין – יש לי היום יום הולדת, מה שהופך אותי באופן רשמי לדויד43ת"א,ביהונתן. אם למישהו יש איזה יהונתן פנוי שהוא רוצה להעניק לי במתנה ליום הולדתי, אנא, אל תתביישו. נא למלא טפסים בשלושה העתקים ולהעביר לאשנב כאן משמאל, בשעות הקבלה.

       מחר אני נוסע לעשרה ימים של חופשה בדרום-ספרד עם שתי משפחות של חברים טובים: ל"ב וא"ב ושלושת ילדיהם, וכן עפ"מ ולתפ"מ וארבעת ילדיהם. שכרנו וילה לא רחוק ממלגה, ואנחנו בונים על זה שיהיה כיף חיים. אין שם אינטרנט, אז אני מקווה שלא אחווה ייסורי-גמילה קשים מנשוא. להתראות, יקיריי! אתם חכו לי, ואחזור...