במקום הקדמה

יקיריי,

חזרתי הבוקר מדרום ספרד אחרי עשרה ימים של חופש, מהול במשפחתיות על כל גווניה. לפניי עומד עכשיו ויקאנד של התארגנות, ואז טיול חברָה (או יותר נכון גיבושון) בן יומיים במכתש הקטן - ובעקבותיו לחץ עבודה אינסופי. החיים יפים!

בספרד כתבתי יומן, בהתחלה יותר בהתמדה, כמו מחברת חדשה בכיתה ג', ואחר כך הקצב התדלדל מעט. משני פוסטים ביום ירדתי לפוסט אחד ביום, ובימים האחרונים לחופשה רק כתבתי נקודות וראשי פרקים.

אני רוצה להתחיל לפבלש כעת את החומר, נניח בקצב של 2-3 פרקים בשבוע כדי לא לאבד את הרצף המחשבתי, ואז לחזור לשגרה (עד כמה שזה ניתן). עוד לא ברור לי מה לעשות עם הימים האחרונים, אלה שהם עדיין רק נקודות וראשי פרקים. אולי אפבלש אותם בצורתם הגולמית, כמו הסופרים האלה שמצאו כתבי יד לא גמורים שלהם אחרי מותם. באשר לתגוביות, אני מניח שלא אוכל תמיד לנהל משחקי תגובוניות כאשר אהבתי, שאחרת הבלוגיה תשתלתתתתת לגמרי על חיי. אתכם הסליחה מראש.

אני יודע שזה קצת (הרבה) שונה ממה שרץ כאן בדרך כלל בבלוג, אבל כמו ששמתם לב אני עושה הרבה אקספרימנטים לאחרונה. מקווה שתיהנו. אם כן – ספרו לחבריכם. אם לא – אתם מוזמנים לקפוץ לי J

שלכם באהבה אין-קץ,

אני

משפחת רובינזון השווייצרית (יום שלישי, 11 באפריל 2006)

אתמול, מוקדם בבוקר, יצאנו מתל-אביב. מאוחר בערב, אחרי שתי טיסות, שכירת-רכב טראומטית ונסיעה בכבישים ההולכים וצרים, הגענו אל מקום משכננו בעשרת הימים הקרובים.

אנחנו גרים בווילה מבודדת, מרחק מילין רבים מכל מקום ישוב, מוקפים עצי-זית ציוריים ועדרים של עיזים אורגניות. הווילה עצמה מאובזרת ומצוידת בכל טוב, החל ממקרר ענק, שניתן לאפסן בו מזון לגדוד, ועד בריכה מחוממת, המצויה בעיבורו של פרדס קטון. ששת חדרי השינה המרווחים עמוסים בשלל פלאי הטכנולוגיה – ממירים לווייניים, מסכי פלזמה, נגני קומפקט דיסק ודי.וי.די. אבל אינטרנט אין פה, מה שרק מדגיש את הבידוד.

השבט הקטן שלנו מונה שתים-עשרה נפשות, במגוון גילאים. פרט לי, מצויות פה עוד שתי משפחות. האחת היא משפחת פ"מ שכוללת את ההורים, עפ"מ ולתפ"מ, וארבעת ילדיהם: הנערות הצעירות כפ"מ ויפ"מ, הילד גפ"מ, והתינוקת טפ"מ (שנאמר – על נשיהם וטפ"מ). השנייה היא משפחת ב', המורכבת מאבא-ל"ב, אמא-א"ב, הבחורצ'יק הצעיר נ"ב, אחותו הקטנה ר"ב, ותינוקת-הטורבו צ"ב. כל הילדים, למעט שתי התינוקות, שוכנו באגף-מתבגרים נפרד. שני זוגות ההורים השתלטו כל אחד על חדר שינה מתוגבר בעריסה. ואילו בחלקי נפלה הזכות לדור באגף פרטי משלי, כולל שני חדרי אמבטיה מפוארים. יכולתי לארח כאן מגוון אושפיזין, אבל לא נראה שיהיה לי קל לאתר הומונים במדבר השממה הירקרק שמסביבנו.

הכפר הקרוב, ווילהנואבה-דה-לה-קונספסיון, נמצא מרחק של עשרים דקות נסיעה בכביש צר ומשובש, עמוס טרקטורים עתיקים ועדרי כבשים תועות. עיירה תוססת זו מזכירה את ירוחם של שנות החמישים. יש בה בר מאובק, בו יושבים קשישים כבדי-שמיעה, נשענים על מקלות עץ מגולפים, ובני תשחורת מובטלים ורעי-מבט. לידו נמצא מוסך גדול, אליו מביאים המקומיים את החמורונים שלהם לטיפול חמשת-אלפים. גולת הכותרת הוא הסופרמרקאדו המקומי: מדפי מתכת ארוכים עם קנקני אקונומיקה עתיקים, חבילות ביסקוויטים עבשים וכמה אפרסקים קמוטי-לחי. הקופאית השמנמנה אינה יודעת מילה באנגלית, וכל מאמצינו לברר מדוע אין חלב טרי עלו בתוהו. אולי לא חלבו היום את הפרות?

הילדים מסתגלים מהר לאווירה הכפרית ורועים באחו כבקיאים ורגילים. המבוגרים מנסים אף הם להתרגל לקצב חיים נינוח ומנותק. כשהזמנו את הווילה דרך האינטרנט לא הבנו עד כמה היא נידחת. חשבנו שעריה הגדולות של אנדלוסיה, סביליה, גרנאדה וקורדובה, נמצאות ממש כמטחווי-קשת מפה. עתה, משאנו מודעים למרחקים הגדולים ולכבישים הרעועים, נצטרך לתכנן מחדש את מעשינו. נראה שרוב הימים יעברו עלינו ברביצה בין המשפתיים, עם גיחה יומית להצטיידות בירוחם-דמיקולו הקרובה. נראה כמה זמן נחזיק מעמד.