נכבדיי,

כפי שציינתי, אני יוצא הבוקר לטיול חברָה (כלומר גיבושון) בן יומיים במכתש הקטן (או הגדול או הבינוני או מה שזה לא יהיה).

לפני היציאה, הנה לכם פרק ב' מתוך עלילותיי באספמיא. לא יהיה לי זמן לענות לתגוביות עד יום שלישי, אז אנא סלחו לי.

שלכם,

אני

החיים הפשוטים בכפר הפשוט עם שבעה ילדים פשוטים (יום שלישי, 11 באפריל 2006)

לדאוג לרווחתם השוטפת של שבעה ילדים אינו דבר קל כלל ועיקר. במטרה להקל על השעמום התוקף אותם, הוגים הוריהם חדשות לבקרים מגוון סדנאות הפעלה משונות. במהלך היום הראשן לשהותנו בחווילה הומחזו בסלון הגדול פעילויות כגון קיפול חיות-אוריגאמי, עיצוב בפלסטלינה, הכנת מחרוזות מפיסות פלסטיק מחוררות, ומשחק רוגש של "יאצי" (?). מדי פעם מואסים הילדודעס בעבודות היזומות, ומפנים את מרצם לפעילות עתיקה אך חביבה הרבה יותר: מריבה סוערת. פליקים מחליפים ידיים, צביטות מתוחכמות נשלחות אל אחוריים קטנטנים, לשונות חתולים נשלחות בחטף תוך עיווי-פנים. אני צופה בכל זאת מהצד ושמח על כי אינני גננת על פי מקצועי.

ההורים המודאגים מנסים להשליט סדר בהמולה, להפריד, לפייס ולהרגיע. במקביל מנסים הם גם לדאוג להזנה שוטפת של הזאטוטים. עפ"מ מלהטט במחבתות ומקפיץ קישואים, בצלים ואורז, אך הגווארדיה הצעירה מעדיפה כמובן לכרסם ממתקים. "לא לאכול שוקולד!" רועם עפ"מ בקולו. "איכלו כריכים מזינים!!!" הוא טוען כנגד הטף, ומורח להם לחם צמרגפני בשכבה עבה של נוטלה. כדי להרגיע את נפשותינו ההומיות אנחנו מוזגים יין-פטישים מקומי לכוסות-זכוכית מקומיות וגומעים בשקיקה.בחום היום מתערפלים החושים וכולנו צונחים לסיאסטה מיטיבה. בשובנו אנו מגלים שהקטנטנים ארגנו מחדש את חזר ההסבה לכדי עיי חורבות צבעוניים.

מתישהו במהלך היום פוסקים המים מלזרום בברזים. אנו מתקשרים בבהלה לבריטית החביבה במשרד האחזקה שבכפר הקרוב. "אין מה לדאוג – יש כאן הרבה הפסקות מים" היא מתרוננת במבטאה הסמיך. "תוך כמה שעות המים יחזרו". אחרי מספר שעות אנחנו מתקשרים, כעוסים מעט יותר. "אני כבר שולחת טכנאי" היא מבטיחה, ואנו מתמלאים ציפייה. במהלך חיפוש השיבר הראשי גילינו בבית גם מספר פנסים. נראה שצפויות לנו גם הפסקות חשמל חביבות במהלך שהותנו.

הלומי יין ומיוזעים אנחנו יוצאים למסע אל העיירה הסמוכה, כדי להפניק את עצמנו בארוחת ערב מקומית. המרכז המסחרי אפלולי ומנומנם מתמיד, ואף באר טאפאס צבעוני ומזמין לא קורץ לנו באורותיו. איפה העליצות האנדאלוסית המפורסמת שהובטחה לנו? השיממון שולט בכל. לבסוף אנחנו מאתרים פיצרייה זנוחה ונוהרים פנימה בהמונינו. בעל הבית, בסינר מרובב וסיגריה כבויה, עסוק בפתיחת קופסת טונה וותיקה תוך סינון נהמות לא ברורות מתחת לשפמפמו. אנחנו מתיישבים, ואשתו ההמומה מנסה להתמודד עם שלל הבקשות המשנות שזורמות לכיוונה ("ספגטי בלי כלום עם רוטב בצד, רק על בסיס עגבניות, את יודעת מה, גם קצת שמנת, ופנכה קטנה של זיתים שחורים בבקשה" – כל זאת בספרדית רצוצה). שעתיים ומיליון קלוריות אחר-כך אנחנו נסחבים שוב בדרך הארוכה והמתפתלת אל הווילה. יומנו הראשון בדרום-ספרד הסתיים בהצלחה.