קוראים יקרים,

שבנו אתמול בערב מיומיים בשטח. היה... טוב, תראו. לאחרונה התרחב אצלנו בעבודה מעגל הקוראים בבלוגי, כך שלא הכול אני יכול לומר כאן בחופשיות. מתישהו אכתוב גם פוסט על הגיבושון – עוד לא ברור מתי (הידעתם? מסתבר שאני גם אמור לעבוד מתישהו ולא רק לפבלש פוסטים). לכשיכתב אותו הפוסט, אשמח לתת לכם השלמות בארבע עיניים, שבהן אכנס לפרטים שלא יועלו על הכתב. וד"ל.

ובינתיים, לפני שאני פורח לי ליום עבודה מתיש, הנה הפרק השלישי בעלילות דודינקה בספרד.

שלכם לנצח, שתי נשיקות במצח,

אני

קמחא דפסחא (יום רביעי, 12 באפריל 2006)

ערב פסח מוצא את כוחותינו מלקקים זנב-עיפרון ומתכננים בקפידה את תפריט ארוחת החג. למרבה השמחה הבאנו מארה"ק מצות, חרוסת ותערובת להכנת קניידלעך – פריטים שהסופרמרקאדו של ירוחם כנראה לא מחזיק במלאי באופן שוטף. עם זאת, שומה עלינו לרכוש עוד מזון רב. כזכור, יש כאן שנים-עשר פיות רעבים, הזמן קצר והמלאכה מרובה.

לאחר דין ודברים החלטנו לנסות ולהרחיק עד לעיר-המחוז, מאלגה המעטירה, בהנחה ששם נצליח למצוא מוצרים במגוון קצת יותר גדול מאשר בירוחם-דה-לה-קונספסיון. הנשים, א"ב ולתפ"מ, הכינו רשימות מצרכים, ואילו הגברברים, ל"ב, עפ"מ ואנוכי, מונינו למשימת הרכש עצמה. כפי ששרה גורת-האדם, המכשפת בקולה את מוגלי בסופו של סרט המופת "ספר הג'ונגל" – אבא צד חיות ביער, אמא אוכל מכינה. אכן, אמת אוניברסאלית ללא עוררין. ועם זאת לקחנו עימנו את בנות פ"מ הבוגרות, כפ"מ ויפ"מ, שיעזרו בסחיבה. סדר צריך שיהיה פה!

הדרך למאלגה התפתלה בין אפרים מוריקים וחורשות מוצלות. בדרכנו עברנו את הכפר הקטן אלמוחיה, שיככב עוד בהמשך הסיפור. שנאמר – אלמוחיה המופיעה במערכה הראשונה, חזקה עליה שתכניס אותנו לצורעס במערכה השלישית. אך בשלב זה עוד היינו כולנו שמחים ונמרצים, מוכנים ומזומנים לחוויית הקניות הגדולה. ואכן, תוך כחצי שעה כבר נגלו לנו פרבריה של מאלגה, ציוריים ממש כמו סביוני-חאן-יונס. וחמש דקות לאחר מכן הבהיק למולנו מרכול גדול, קורא לנו בפתיינות להיכנס לתוכו.

הסופרמרקט המאלגני היה גדול רק במקצת מאחיו-דה-לה-קונספסיון. ועם זאת על המדפים נגלו לנו שכיות חמדה שלא חשבנו שנמצא בחבל-ארץ אקזוטי זה: מלונים (!), בצל ירוק (!!) ואפילו ביצי-הפתעה של קינדר (!!!!1!!). הכול נחמס חיש-קל מתחת עיניהן הכלות של המקומיות, ותוך כשעה-שעתיים מילאנו ארבע עגלות מתפקעות עד גדותיהן בכל טוב הארץ. אמנם, העלינו חרס עת ניסינו לתאר למקומיים מוצרי יסוד שחסרו לנו, כמו נניח רוטב סויה או יין מתוק לבישול. אבל בסיכומו של דבר ניתן לומר כי השלמנו את המשימה בהצלחה לא מבוטלת.

עייפים אך רצוצים חזרנו על עקבותינו ושמנו פעמינו אל הווילה המרוחקת. בהגיענו שוב אל הכניסה לאלמוחיה, עלה במוחנו פתע רעיון העוועים לעשות אפעס קצת השלמות בסופרמרקט המקומי. נכנסנו אם כן אל תוך העיירה הציורית, וניווטנו את המיני-וואן העמוס שלנו ברחובותיה הפתלתלים, בחיפוש אחרי משהו דמוי-מרכול.

שתי זקנות מנומנמות הציצו בנו בתימהון. השעה הייתה שעת הסיאסטה, והרחובות היו ריקים לחלוטין. כל החנויות היו מסוגרות על בריח, אין יוצא ואין מצפצף. לבסוף, בתחילתה של עליה תלולה, זיהינו בעיני-נץ מכולת פתוחה. חנינו בפינת הרחוב ושני רעי-לנשק זינקו אל החנות תוך סיכון נפשם. אני נותרתי באוטו, לשמור על הנערות המתבגרות ועל ריבוא המצרכים המתסיסים.

אחרי כחמש דקות כבר הצטבר מאחורי המכונית טור של כלי-רכב עצבניים. מסתבר כי המעבר שהותרנו ליד ספינתנו החונה מצריך תמרונים תזמורתיים בחשכה כדי לצלוח אותו בטוב. טנדר נהוג ע"י אלמוחאי במראה של מאפיונר כמעט ושפשף את הקיר, ובנות-פ"מ ניבאו שעם סיום המהלך הוא יצא ממכוניתו ויפליא בנו את מכותיו. נהג אחר, חנוט בחליפה יוקרתית, עזב את רכבו והחל לנפנף בידיו במרץ תוך שהוא צווח "אידיוטה! נו פואדו פאסאר!!!". משכתי בכתפיי ומלמלתי התנצלות חרישית, והאיש חבט במכסה המנוע בזעם.

לפתע הגיח מאחור מיני-וואן נוסף. כעת כבר היה ברור שאין ברירה אלא להתניע ופשוט לזוז משם. בניסיון שלישי הצלחתי להזניק את ספינת-החלל שלנו בעלייה, לקול מחיאות כפיים סוערות מצד צמד הישישות המקומיות, שהצטרפו גם הן לחגיגה. ריחות ההנדברקס השרוף התמזגו בניחוח הדגים הקפואים שהחלו להפשיר בבגאז'. נתתי גז והתחלתי להוביל אחריי את שיירת המכוניות הזועמות במעלה המתלול החד, לכיוון היציאה מהכפר.

אחרי שהפקק השתחרר, חגנו בקלילות של פיל אסיאתי ושבנו אחור לחלץ את הפצועים שהופקרו בשטח. בחורינו האמיצים התגלו ליד הפאב המקומי כשהם לוגמים בירה צוננת. כשראו אותנו מתקרבים נפנפו לעינינו בהתרגשות בבקבוק של יין-בישול מתקתק, פאר תוצרת אלמוחיה, שהצליחו לרכוש בדי-עמל. עכשיו באמת ניתן היה לומר כי המשימה הושלמה עד תום.

חזרנו אל הווילה, פרקנו את כל הכבודה, והתחלנו במרץ במלאכת הקילוף, הקיצוץ והבישול. הזמן הלך והתקצר ואילו המלאכה – רבה הייתה כקודם. קיווינו שנצליח להגיע לשולחן הסדר עוד לפני שיעלה עלינו הבוקר.