קוראים יקרים,

הגיע הזמן לפרק נוסף בסאגה. העובדה שהפרקים כבר כתובים, היא זו שמאפשרת לי לפבלש פעם ביומיים-שלושה למרות שאין לי זמן בגרוש. יש לכם מושג איך נראה השולחן שלי בעבודה אחרי כשבועיים היעדרות? שלא תדעו מצרות!

חסרון-זמן כרוני זה צפוי להשפיע לרעה על יכולת ההגבה שלי כאן. ולצערי הרב גם על יכולת הקריאה וההגבה שלי בבלוגים שלכם (נא קבלו את התנצלותי והתבאסותי בנדון. אני עדיין אוהב אתכם מאוד!). וזה משפיע לרעה גם על יכולתי לכתוב פוסטים חדשים בעניינים שאינם קשורים לחופשה בספרד. אפילו אני כבר קצת מתגעגע לכאלה פוסטים...

ספרתי עכשיו את פרקי-ספרד. מסתבר שיש שלושה-עשר כאלה. התשיעי כתוב רק בחציו, ואלה שאחריו כתובים רק בראשי פרקים. כאמור, עוד לא החלטתי מה לעשות בעניינם. אבל דיה לצרה בשעתה – יש לי עוד קצת ריפוד לפני שהבעיה תעלה במלוא חומרתה.

טוב, אני מקווה שאתם נהנים בכל זאת. אל תתביישו להגיב. ואני מקווה גם שמתישהו אחזור לאורח חיים קצת יותר נורמאלי – גם בעולם האמיתי וגם כאן בבלוגייה. דבר אחד שיכול למנוע זאת היא דווקא התפתחות חיובית מהימים האחרונים: הכרתי איש אחד מאוד מאוד חמוד. אז תחזיקו לנו אצבעות!

שלכם,

אני

והיא שעמדה (יום רביעי, 12 באפריל 2006)

לתפ"מ רקחה סלטים, ועפ"מ הכין צימס. א"ב אפתה עוף, ול"ב ערבב חרוסת. הזאטוטים ערכו את שולחן הסדר כהלכתו ופעו בהתרגשות לקראת האירוע ההולך ומתרקם. מים רותחים זלגו לתוך אמבטיות מקציפות, פסוקות-שיער יושרו בקפידה, בגדי לבן נשלפו מעומק מזוודות, ונרכסו על חזות מקורצפים. לקראת השעה עשר התיישבנו ליד שולחן האבירים הגדול בחדר-האוכל ספון-העץ של הווילה. נרות מבושמים העלו ריח ניחוח באוויר. היינו כולנו מוכנים ומזומנים.

יש משהו בליל-הסדר שמדליק אצלי איתותים של ניג'וס. לילות-סדר נערכים בדרך כלל בחיק המשפחה המורחבת, וזו הזדמנות נהדרת לפגוש את הדודים מיקנעם שקיווית לא לפגוש שוב לעולם, לענות בחמיצות לשאלות החודרניות של הבת-דודה סיגי, ובאופן כללי להתפלל שכל זה יגמר כבר. נכון, היו אנשים שהודו בפני כי הם נהנים מהמפגש המשפחתי הזה. אבל להערכתי הם רק היוצאים מן-הכלל שמחזקים את הכלל. רוב מי שאני מכיר מחפש כבר מתחילת ינואר לאן יוכל להימלט.

סדר בין חברים, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אין דודה ברוניה ואין עמאייאתים. ג'אסט יו אנד אס, בייב. אמור לי מי חברייך, ואומר לך איך יראה ליל-הסדר שלך. מניסיוני הדל, בדרך כלל זה יוצא הרבה יותר טוב – והפעם זה יצא ממש ממש טוב. נכון, הזאטוטות קצת התלוננו והיה צריך להקדיש להן תשומת לב מיוחדת. נכון, הצעירים לפעמים איבדו סבלנות. אבל בסך-הכול זה היה כנראה הסדר המוצלח ביותר שהייתי בו מעולם.

מה שהכי הפתיע אותי הייתה העובדה שקראנו את ההגדה בקפידה, בלי להחסיר אף פרט, מ"קדש" ועד "שולחן עורך", באיטיות ובהטעמה, כולל כל השירים. ומשום מה זה עבר ברייס. בדרך כלל אני רגיל שכולם מנסים לקצר, ומדפדפים קדימה בעצבנות לבדוק כמה עוד נשאר עד האוכל. איכשהו הפעם זה לא קרה. להיפך. כל אחד בתורו הקריא קטע, והיתר המתינו בסבלנות לתורם. אחת מגולות הכותרת הייתה שירת "מה נשתנה" מפי הצעירים ר"ב וגפ"מ, שהצליחו לצלוח את המשימה בגפם, בלי כל צורך בעזרה. סחתין, סחתיקה וסחתיים!!!1!!

בהגיענו ל"שולחן עורך", החלה אורגיית המזון המוכרת לכל. משום מה, הכלל האוניברסאלי קובע שאחרי הכרפס, המצה עם המרור והחרוסת, הביצים במי-מלח, והמרק עם הקנידלעך, כבר אין מקום להכניס סיכה. ואז, דווקא אז, מתחילה הזלילה האמיתית. באמצעים המוגבלים שעמדו לרשותם הצליחו החבר'ה להעמיד ארוחת מלכים מהזן המופלא ביותר. שני סוגים של זה, שלושה מינים של ההוא, מגוון תוספים מרשים, וכדי בזיון וקצף. אי אפשר היה לעמוד בפני המטעמים האלו, וחצי שעה לאחר מכן היינו כולנו סרוחים בכיסאותינו כעגלי-מרבק מפוטמים. אם היה נכנס אז השוחט מחד-גדיא לחגיגה של טבח ממוקד, לא היינו מוצאים בנו כל כוח להתנגד.

לצלילי "אחד מי יודע" הססניים התפזרנו למרבצינו, שואלים את נפשותינו לגווע בו-במקום. תם ונשלם סדר פסח כהלכתו, והיה סבבה לגמרי.