קוראים יקרים,

לפניכם פרקים שבע-שמונה של חלומותיי באספניה.

לתשומת לבכם – רק עוד מאמץ קטן, וזה נגמר. הפיבלוש הבא יסיים את הסדרה היוקרתית הזו, ויפנה מקום לפוסטים חדשים ורעננים מענייני דיומא ודהומא.

החזיקו מעמד!

שלכם,

אני

נ.ב. לכבוד יום העצמאות החליטו לכלול אותי (בהמלצתה של שרית פרקול המאממת) ברשימת הבלוגים המומלצים של וואינט. וואי-וואי-וואי-נט! ולכבוד יום העצמאות אני גם נוטל כעת את האיש החדש לבראנצ' אצל חברים, להשיקו לראשונה באופן פומבי. איזה כיף...

פרק שביעי - הספר מסביליה (יום שישי, 14 באפריל 2006)

עם שחר קמות שתי המשפחות מרובות-הילדים ומתארגנות לקראת הנסיעה הארוכה לסביליה. קריאות שמחה ממלאות את חלל הווילה, עת אורזים ההורים תיקי מסע קטנים והילדים מתרוצצים אנה ואנה, שולפים צעצוע סורר ממחבואו ועונדים מנעליים קמוטים. תכונה רבה ניכרת בכל, ורק אני, העצל, סב על מיטתי.

בין ליל האתמול ובוקרו של היום, בין בכי התינוקות שלא הצליחו להירדם ותרועת הזאטוטים שהשכימו קום, גמלה בלבי ההחלטה. לאחר לבטים רבים החלטתי לדלג על ההזדמנות הלא-חוזרת, ולהיוותר בגפי בווילה השוממת, עת יצאו כל חבריי למסעם אל עיר המחוז הרחוקה. למרות הפיתוי העז לצאת ולהרחיק מן השממה המקומית ולראות קצת את מראות העולם הגדול, אני מחליט לבחור בחיים. שכן, עם כל אהבתי הרבה לחבריי ומשפחותיהם, נראה לי כי עוד רגע קט במחיצת עוללים מצווחים פשוט יעביר אותי על דעתי.

היכן בדיוק עובר הגבול הדק שבין ה"לבד" ובין ה"ביחד"? מדוע רגע אחד אני חש משפחתיות חמה ועוטפת, ומשנהו רק מחנק גדול? לעתים קרובות אני חושב על כך, שהלוא ה"לבד" הוא נחלתי מאז ומעולם. מי שהתרגל משך שנים רבות לחלל הפרטי שלו, לסדר יום שרק הוא קובעו, לשקט שאינו מופרע אלא ברצונו, תמיד יתקשה להסכין עם פרצות שמביא האחר לתוכם. אינני זאב בודד, ותמיד אני שמח על חברת בני-האדם. אבל ככל הנראה די לי במנות קצובות ממנה, ולא בכפות גדושות.

ומה אומר הדבר על אהבה? ועל זוגיות? אין ספק כי אורחותיי, שנצרבו לתוך אופיי במשך שנים של "לבד", יקשו עד מאוד על בנייתה של מערכת יחסים כהלכתה. גם אם אמצא אי-פעם את המיועד לי, וגם אם אשכיל להבין כי אכן כך הדבר, ואף הוא כן, הרי שנצטרך מן הסתם לעמול רוב עמל כדי שנוכל לחלוק את אותו החלל לאורך זמן. ומה עם ילדים? לפחות כרגע ברור לי שאיני רוצה בהם. אין בי את הדחף, הרצון והצורך. יתכן שאני שוגה, ואולי זו שגיאה שאין לה כפרה. אבל לפחות בעניין הזה, שלא כהרגלי, אני שלם עם החלטתי.

מכל מקום, עתה, כשנסעו כל חבריי והבית שב ודמם, חזרה אלי שלוות נפשי. תחילה נחתי מעט בחדר, אוגר כוחות להמשך היום, ומחשב את מעשיי. הכול פרוש כאן לפניי – הקריאה, הכתיבה, הצפייה, ההאזנה. הנסיעה, ההתבוננות, החיפוש. כולם שולחים יד, כולם קוראים "קח אותי!". עלי רק להחליט, לבחור ולבצע.

אני מתנמנם עוד מעט קט, שוקע לשינה טרופה. חלומות ביעותים עולים אלי מתוך שנתי: חבר שנעלם חזר, בוס שנשכח מניף אצבע מתרה. אני ניעור, כולי זיעה קרה. חלפה לה רק שעה, והבית אפוף שקט מוזר.

אני יורד למטבח הגדול ומתקין לעצמי פת של שחרית מאוחרת. מנסה לעשות קצת סדר בבליל הכלים והמצרכים, אך מתייאש תוך כמה דקות. כאילו הוריקן חלף כאן והותיר אחריו עיי ירקות חצויים, פירורי עוגיות וקליפות פיצוחים. אני עולה להתקלח ומחליק אל תוך מלבושים טריים. יורד שוב לסלון ונועץ דיסק לתוך הנגן. צלילים של אוסף משירי אלתרמן עולים לאוויר, ואני מקליד כמה פסקאות, ואז מרפה, סוגר את המחשב וחוזר לחדרי. בוחר ספר ומתיישב עמו על שפת הבריכה.

האוויר קריר והשמש נחבאת מאחורי עננים קלים. אני שוקע בספרו האחרון של מאיר שלו, "יונה ונער", ונשבה עד מהרה בקסמו. זהו ספר מצוין ממש, וקל לשקוע ולהיבלע בתוכו. על אחת כמה וכמה כאשר עיתותיי בידי והשלווה מסביב שלמה.

כמה שעות לאחר מכן אני מסיים את הקריאה. לחלוחית של דמעה בזווית עיני מעידה כי באמת הצלחתי להזדהות עם עלילת הספר ולהתמזג עם גיבוריו. אני מניח את הכרך הדק על הכוננית בחדר השינה וחוזר עם הלפטופ אל הערסל שבין עצי התאנה, פינת ההקלדה החביבה עלי. בדרך אני זורה מעט פירורים על המרצפות, נתון תחת השפעת הספר שקראתי, ומקווה שהציפורים ההומות סביב יחושו בהם ויבואו ללקטם. אך הסיסים ממאנים לרדת אליהם מן הכרכובים, ושלל בעלי הכנף האחרים, המשמיעים קולם בסבך, מתנכרים אף הם למנחתי.

אני מתגעגע קצת. לחברים בארץ ולקשר האימייל עמם. לשאונה של העיר, לקולותיה וריחותיה המוכרים. האם אני מצפה לשובם של חבריי ממסעם? אני מניח שקצת כן. אם כי, בי נשבעתי, אם אשמע ולו רק עוד פעם אחת את דיסק שירי-המשחק של דתייה בת-דור – הרי שאין אני אחראי למעשיי.

פרק שמיני - בָּבָּר, מלך הפילים (שבת, 15 באפריל 2006)

החברים שבו אתמול מאוחר בלילה ממסעם, וקול מצהלות ילדים ממלא עתה שוב את חלל הווילה. למרות שזכו לראות תהלוכות דתיות מרשימות בעיר הגדולה, הם מבטיחים לי שעשיתי נכון כשהחלטתי להישאר בגפי מאחור. לדבריהם, מי שלא ראה שפעת זאטוטים רעבים מחפשים בטירוף מקדונלד'ס ברחובות סביליה, לא ראה גן-חיות מימיו.

היום אמור להיות מוקדש לרביצה משפחתית בווילה. למרבה הצער החל לרדת גשם דק, מה שמעכיר במקצת את האווירה. ועם זאת, ציוץ הציפורים, הגבעות הירוקות וריחות הקפה מהמטבח, מרחיבים דעתו של אדם. הילדים מכינים שיעורים בפינות הבית. חלק מהמבוגרים צופים בסרט מעל המסך הגדול בסלון. שלווה נסוכה על הכול.

אחרי שעה קלה השלווה מתפוגגת, ונדמה כאילו לא הייתה מעולם. מבוגר א' דורש מילד ב' שיכין את שיעוריו כהלכה, וילד ג' תובע ממבוגר ד' שישחק איתו כי משעמם לו. אח ואחות מתקוטטים בפינת הסלון על דבר של מה בכך, ואילו אחות ואח אחרים פורצים בצווחות שהוא-עשה-לי, היא-אמרה-לי, אמא-תגידי-לו, אבא-תגיד-לה. מהומת אלוהים בכל, ואני, שאיני רגיל בכך, לא מצליח להתרכז במאום. לבסוף אני נוטל את מפתחותיה של האופל-קורסה הקטנה והנאמנה שלי ויוצא לתור את הדרכים.

ביציאה מדרך הגישה הלא-סלולה אל הכביש הראשי אני מתלבט לרגע קט. משמאל קורצת לי אלמוחיה התוססת, ומימין רומזת ווילהנואבה-דה-לה-קונספסיון, בירת העמק. היסוס קל, ואז אני מפנה את ההגה בבטחה ימינה. קונספסיון יקרה שלי, הנה אני בא!

הדרך יפה כתמיד ונוסכת עלי שלווה ורוגע. בפעם המי-יודע כמה אני שואף לריאותיי את בושם פרחי-הבר המנקדים את הנוף, וגומע בעיניי את יפי שדות-החיטה שטרם נקצרו. מעל לכפר מתנוסס מצוק גירי תלול, מלבין ומאפיר כנגד שמיים תכולים. לאורך הדרך משתרכים אנדלוסאים גוצים בלבוש אחיד: הגברים במכנסי גברדין וז'קטים מהוהים, והנשים בחולצות ויסקוזה פרחוניות, היישר מאופנת "אתא" של אמצע שנות החמישים. אחרי שני חמורים, סוס, עגלת חציר ועדר עזים, אני מגיע למרכז העיירה ומחנה את רוזיננטה שלי בין הסופרמרקאדו והבר.

הפעם אני מחליט להיכנס לבר. השמועה טוענת כי יש שם – שומו שמיים – גישה לאינטרנט. אולי אצליח לבדוק מייל או לעיין בכמה בלוגים? אני נכנס, ומייד צונחת עלי מוזיקה צרחנית, פרי כלאיים לא ברור בין רוק מיושן ופופ בן זמננו. עיניי מסתגלות לחשכה, ומהחלל הענק מביטים בי בתימהון כמה עשרות מקומיים שלא ראו תייר זה זמן רב. בסוף החדר הגדול מונחים שלושה שולחנות ביליארד, וסביבם חבורות חבורות של שחקנים. כמה מכונות משחק צבעוניות מנקדות את הקירות. ענן סמיך ומריר של עשן-סיגריות עומד בחלל.

אני ניגש אל הבר ומנסה לברר בספרדית רצוצה אם אכן יש כאן חיבור לאינטרנט. כולם מצביעים אל עבר מכונות המשחק שליד השירותים. אני ניגש ומגלה כי אכן אלה מחשבים מופעלי מטבעות – כל יורו יקנה לי 24 דקות-מחשב. אני משלשל כמה מטבעות אל החריץ ומקבל את המסך הראשי של פורטל משחקים מקומי, לא לבלוע ולא להקיא. אחרי דקות מספר אני מצליח לפתוח חלון נקי של אינטרנט-אקספלורר ונושם לרווחה.

השמחה הייתה מוקדמת מדי. אל הווב-מייל איני מצליח להיכנס בכלל. כנראה משהו שגוי בהגדרות הגישה, בקודים או בסיסמאות. לישרא-בלוג אני דווקא מצליח להיכנס, אך מן המסך נשקף אלי ג'יבריש לעגני, וכל להטיי לא יסכינו להפכו לעברית קריאה. בצר לי אני נכנס לגוגל הכול-יכול, הטוב והמיטיב. שנאמר: אחד מי יודע – אחד גוגלנו שבשמיים ובארץ. אני מקיש מילות חיפוש אודות מקומות גאים בסביבה, ומקבל שטף לא מובן בספרדית. הגם אתה גוגלוס? משחק קטן עם ההגדרות הלשוניות מחזיר אותי לקרקע הבטוחה של שפת-אלביון. רול בריטניה! בריטניה רול ד'ה ווייבז!!! אני נושם לרווחה וממשיך לסייר בין הדפים, בעודי רושם בקדחתנות את הממצאים על פנקס מהוה.

אחרי שעה קלה אני מרים ראש בשמחה מן הדף. מסתבר כי במאלאגה הקרובה יחסית יש כמה ברים המיועדים לקהל הגאה. אך גולת הכותרת והפתעת היום היא טורמולינוס, עיר חוף וקיט שאיננה רחוקה מאוד ממאלגה. בעיר זו יש מגוון גדול של ברים, בתי-קפה ודיסקוטקים המיועדים כולם לגייז. זאת ועוד, יש בה גם שתי סאונות. אנחנו על המפה!

אני חוסר לווילה בלב מתרונן. הצווחות הבוקעות ממנה מעלות בי חשד כי אולי חדרו אליה רוצחים שכירים בעת שנעדרתי ועתה הם טובחים בלי רחם בנשארים. בהתקרבי אני מגלה כי אלה רק קולותיו המאוסים של "מחפשים את נמו" בדיבוב עברי קלוקל ובדציבלים אימתניים. כל החבורה הצעירה מרותקת אל המסך, בעוד הוריהם מקפיצים, קוצצים, משמנים ומטגנים ארוחת ערב כבירה לתריסר פיות רעבים.

אני פורש לחדריי המבודדים, עם ספר, דיסקמן ולפטופ. מחר, לכל היותר מחרתיים, מקסימום יום-יומיים לאחר-מכן, אצא לתור את טורמולינוס הרחוקה ולדוג שם חוויות גאות לאין-מספר, כחול אשר על שפת הקוסטה-דל-סול.

.