ז הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה:  אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.  (שיר השירים, פרק ב')

הנה לפניכם סיפורו העצוב של אלון, שֶף בוגר "תדמור", שהכרתי מתישהו באתר ההיכרויות החביב (?) עלי, אטרףדייטינג-נקודה-קום.

בתמונה שבכרטיסו באתר מסתכל אלון אל המצלמה במבט חייכני. עיניו התכולות כים מפלרטטות עם הצלם, וגופו החטוב ארוז בחולצית ירקרקת, תאווה לאוזניים. בתיבת-הטקסט בה הוא מתאר את עצמו כותב אלון את דבריו בשנינות כובשת, וגם בטלפון, כשדיברנו, נשמע לי חמוד להחפיר. "אני יוצא הערב לדייט", בישרתי לא"ש, חברי לעבודה, עת התארגנו לצאת מהמשרד באותו ערב. "אני מקווה שסוף-סוף אפגוש מישהו נורמאלי – לא עוד אחד מהשרוטים הרגילים..."

לקראת השעה שמונה בערב התיישבתי בבית-הקפה השכונתי שלי. לא מזמן פתחו כאן, ממש ליד הבית, מוסד קטון וחמים שכזה. הוא דחוק בין המספרה לאיזו חנות מאובקת לצרכי חשמל, ומכל השכונה נוהרים אליו מבוגרים וצעירים כאל אבן שואבת. אני הפכתי אותו לקפה הדייטים שלי – נראה לי שהמלצרית (ודאי סטודנטית לקולנוע או לפילוסופיה) כבר מזהה אותי ויודעת בדיוק לשם מה אני יושב ומחכה, נרגש ומתוח, בעודי מעמיד פנים אדישים.

אחרי כרבע שעה הופיע אלון, כולו התנצלות על האיחור, ובפיו סיפור על פקק כזה או אחר בכניסה לעיר. הבטתי בו, מנסה למצוא את הזיק השובבי מהתמונה ב"אטרף". מבעד לשכבות הגיל, השיער המדובלל והפנים הלא מגולחים, ניתן היה לראות שרידים של אלון מלפני עשור – שאז כנראה צולמה אותה תמונה קורצנית. נאנחתי בתוכי אבל ניסיתי לחייך כלפי חוץ. הזמנו סלט וקפה, והתחלנו לדבר.

אלון גר בבאר-שבע אבל עובד במסעדה בת"א. שאלתי אותו אם הוא באר-שבעי במקור. "מה פתאום?" הופתע אלון. הסתבר כי הוא גר בבאר-שבע מזה חודשיים בלבד. לפניכן גר באילת, אבל הצפין משם לבירת הנגב כשמצא בה עבודה. גם באילת גר אלון רק כחצי שנה, עת עבד במסעדה של מלון "הנסיכה". ממש לפניכן גר בחיפה, למשך כארבעה חודשים. הוא עבר לעיר הכרמל מדירה שכורה קטנה בפלורנטין, אחרי שפוטר מעבודתו במסעדה תל-אביבית ידועה ומצא עבודה חלופית במלון חיפאי. "מכל מקום זורקים אותי!" התלונן בעודו מכרסם ברעבתנות את הסלט. "גם מהתיכון העיפו אותי. וגם מהבית. אמא שלי זרקה אותי לקיבוץ אחרי שלא הצליחה להסתדר אתי".

תהיתי ביני לבין עצמי אם הצגה ממצה זו של תכונותיו היא פרי שנים של עבודה עם יועצי תדמית יוקרתיים. מכל מקום כבשתי את מחושי המעיים שהחלו לרטון בתחתית בטני, ושאלתי אותו על קשרים רומנטיים בעברו.

"לא היה לי אף פעם קשר ארוך עם גבר" המשיך אלון להקסים אותי. "גם גברים לא רוצים בי. נשים לעומת זאת מוכנות לקבל אותי – אבל גם זה לא מחזיק מעמד, כי אני לא נמשך אליהן". שתקתי. אם הייתי מעשן, אני מניח שהייתי מצית כעת סיגריה. תהיתי ביני לבין עצמי באיזה נושא כדאי לדון, ואיזה שדה-מוקשים נפנה לפרק כעת. פתאום צלצל טלפונו הנייד. אלון חפן אותו ביד מרובבת בחמאה ונעץ בצג מבט מצמית. "אין לי כוח לאימא הנודניקית הזו" צווח, והשתיק את השיחה. התפוח כנראה לא נפל הרחק מן העץ, משום שהאם לא וויתרה. בעקשנות רבה (בוודאי ביחס למי ששיגרה את פרי בטנה לקיבוץ מרוחק) התקשרה כעשר פעמים עד שהבן הסורר נכנע וענה לה בזעף. אני התכווצתי בכיסאי וניסיתי לחשוב על מה נדבר כאשר שיחתם המרגשת של אמא פרנקנשטייו ובנה תסתיים.

השיחה נגמרה ואלון הניח את הטלפון. הוא נעץ בי מבט מהורהר, ואז הפתיע בגמביט-סנדלרים משולש. "אני רוצה שתהיה בן-זוג שלי!", אמר, ופנה אגב אורחא למרוח עוד פרוסת לחם בשכבה עבה של חמאה. השתעלתי במרץ והוא טפח על גבי בגולמניות. "אתה נראה לי נחמד ופשוט נמאס לי לחפש!" הצהיר ברומנטיות אין קץ. "נמאס לי כבר מכל המוזרים האלה שאני פוגש כל הזמן" (כך במקור).

הסטתי את הדיון לנושא אחר. ישבנו ושוחחנו על דא ועל הא, על אי הצומח במים, על אבינו אדם ואמנו חווה, על עבודה ואהבה, על נסיעות לחו"ל, על משקאות ועל מזון... אלון התמחה בתחום הקונדיטוריה – אני מניח שהוא אפילו איש מקצוע טוב. אבל משהו ביכולות החברתיות שלו לא ממש מאפשר לו להתמיד בשום דבר. נו טוב, נראה שגם הפעם לא מצאתי לי את בן-הזוג האופטימאלי.

שילמתי את החשבון עבור שנינו ונפרדתי ממנו בחיבוק עז. "אני מקווה שזו איננה פגישתנו האחרונה!" התרה בי הבחור, ואני ניסיתי לחייך בידידותיות. בימים שלאחר-מכן הוא התקשר אלי כמה פעמים, אבל לא מצאתי בי את הכוח לענות לו ולשוחח עמו. אחרי כשבוע שלח לי ב"אטרף" הודעה לאמור "זונה רעה! אתה לא עד-כדי-כך שווה, שאתה יכול להרשות לעצמך לסנן שיחות!". עניתי לו בנימוס שאני מודה לו על המחמאות, אבל שכנראה הקשר בינינו לא יצלח. נראה שהוא הבין את הרמז הדק.

צר היה לי עליו מאוד. ברור שאלון זקוק לעזרה – אבל לא כזו שאני יכול לספק. היה משהו מאוד עצוב בכמיהה שלו לאהבה, ובפרט בדרך המוחצנת אך הפשוטה שבה הוא ביטא אותה. כולנו מחפשים את אותו הדבר, אבל חלקנו כבר קשה לבבו, וערַל. אשרי התמימים, היודעים לומר במילים את תקוותם. חלקי לא עימם, אך צערם – צערי.

מחלוני וגם מחלונך

אותו הגן נשקף, אותו הנוף,

ויום תמים מותר לי לאהוב

את הדברים אשר ליטפה עינך.

מול חלונך וגם מול חלוני

בלילה שר אותו זמיר עצמו,

ועת ירטיט ליבך בחלומו

איעור ואאזין לו גם אני.

האורן הזקן, שבו כל מחט

את מבטך נושאת כטל טהור,

(האורן הזקן, שבו כל מחט)

עם בוקר יקדמני בברכה

דברים רבים מאוד אהבנו יחד,

אך לא זרח באשנבך האור

(דברים רבים מאוד אהבנו יחד),

עת בדידותי נגעה בבדידותך.

אהבתה של תרזה דימון 

מילים: לאה גולדברג

לחן: נורית הירש

ביצוע: אילנית