דני פנה אלי באתר "קופידון". בטלפון היה לו קול נעים, ודמיינתי אצבעות ארוכות ודקות, ופאות לחיים מכסיפות. נפגשנו בצהרי שישי בבית-קפה קטן בגבעתיים, והשיחה קלחה ונעצרה, התלבתה וגוועה. לעסתי סלט והוא הזמין כריך, ושנינו שתינו קפה הפוך וצחקנו במבוכה זה אל זה, מעל הספלים הבהירים.

הייתה בו איזו נורמאליות שקטה. משהו פשוט, לא מסובך. חזות נעימה, עיניים חכמות, חיוך קטן שניצת וכבה פתאום, ואז שב והבהב. משהו בשיפולי הבטן לחש לי "הוא מהסוג שמתחתנים איתו". ואני הקשבתי, וחייכתי גם כן.

אחר-כך נפרדנו, וצעדתי לכיוון האוטו, ממולל בהיסח-הדעת גבעול של חמציץ שמצאתי ליד ערימת בגדים ישנים. קולות שְבוע-החול דעכו, והעיר הפכה מפויסת, חגיגית כמעט. לא כל כך ידעתי מה לחשוב, ועוד פחות מה לעשות. רציתי שיתקשר אלי. רציתי שיבוא. רציתי מאוד להמשיך את מה שהתחיל עכשיו, זהיר כמו תינוק בצעדיו הראשונים.

חיכיתי יומיים שיתקשר, וביום השלישי נשברתי והתקשרתי אני, מוכן נפשית לנימוס קריר מצדו השני של הקו. להפתעתי שמעתי בקולו שמחה של ממש, וזיק ממנה דבק גם בי. שוחחנו קצת, שיחה נינוחה שזרמה בלי מאמץ באפיק הטלפון. בסוף השיחה קבענו ללכת לסרט למחרת היום – "הר ברוקבק" היה הבחירה הטבעית. כשהנחתי את האפרכסת הרגשתי קליל כמו בועה במשקה מוגז, והתרגשתי.

-

אני מאוד לא אוהב את מתחם "סינמה סיטי" בצומת גלילות. רוחש בו משהו זול, פלסטיקי כזה. עדרים של צעירים אטומי-מבט טיילו הלוך ושוב בין דוכנים של "הכול בשקל", משמיעים צווחות התפעלות שנדמו לי כאילו סונתזו על-ידי מחשב. חיכיתי לו ליד שולחן נמוך ומטונף. עובדת-ניקיון צעירה וכבויה עברה, והחליקה סמרטוט עבש על הפורמייקה. אם הייתי מעשן, זה היה זמן נכון להדליק סיגריה.

דני הגיע באיחור, כשהוא מתנשף קלות. הוא לבש סוודר של חורף ירושלמי, ורציתי נורא לחבק אותו. אבל הושטתי יד רשמית, והוא לחץ אותה וחייך את אותו החיוך הקטן. ישבנו ליד השולחן ושוחחנו. דינה אמרה לי פעם שבהתחלה של קשר יש מין שלב כזה של "יו, כמה אנחנו דומים!". וזה היה ממש ככה.

אחר-כך נכנסנו לקולנוע, וכשהאורות כבו חשבתי לעצמי, שברגעי הרומנטיקה אולי אשלח יד מהססת ואניח אותה על ידו שלו. הרגשתי כמו בן שש-עשרה נרגש. תחושה מוזרה, קצת לא מציאותית.

אבל בסרט לא הייתה רומנטיקה. רק נופים שקטים, ואהבה לא מסופקת, ולא מסַפּקת. משהו לא עבד שם טוב, בין אניס דל-מר לג'ק טוויסט, ובין שניהם לבינינו. אחר-כך קראתי בעיתון שהסרט מפספס את נקודת המבט של הסיפור המקורי, סיפור שמבוסס על פלאשבקים של אניס אל נקודות לאורך שנות היכרותו עם ג'ק. לדעתי הסרט מפספס הרבה יותר מזה. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על הנקודה, אבל יש משהו במערכת היחסים הכושלת שהשניים מנהלים במשך עשרים שנה, שפשוט מצלצל מלאכותי, לא אמין.

יצאנו בשתיקה והלכנו לאחד מבתי-הקפה שבמתחם. דני עישן ונראה מהורהר. אני שתיתי שוקו חם, וחשבתי על הסרט, ועל דני, ועל זה שלא העזתי לגעת בו לאורך כל הסרט. אבל השיחה, שהחלה מגומגמת, שוב תפסה שוונג. וכשנפרדנו הרגשתי שבהחלט יש על מה לדבר.

-

למחרת התקשרתי לדני, וכשענה עיביתי את קולי ואמרתי לו: "נו קאובוי, מתי רואים אותך שוב?". דני צחק, ואז הרצין, ואמר שכדאי שנדבר. "על מה?" שאלתי, למרות שהבנתי מייד. "על לאן-כל-זה-הולך" הוא אמר, לוחש את סוף המשפט באי-נוחות.

הרגשתי קור בתחתית הקיבה, אבל הראש נשאר חד כשהיה, ושמעתי את עצמי אומר לו, בשיא הטבעיות, שהייתי רוצה להמשיך את הקשר. דני שתק, כחכח בגרונו, ואמר שיש סיכוי שיסע בקיץ לשנתיים מטעם העבודה לחו"ל, ואולי לא כדאי שנרחיק לכת עם הקשר בשלב זה. "עד הקיץ יש עוד זמן", התעקשתי, אבל הרגשתי כבר את התקווה חומקת בין ידי כמו חבל משומן.

דני שתק שוב. שמעתי אותו מדליק עוד סיגריה ושואף ממנה. גם אני שתקתי. היה לי הרבה מה לומר, אבל לא ידעתי לבחור את הדבר הנכון. הוא השתעל, ואז אמר: "גם אם לא הייתי נוסע, אני לא בטוח שזה היה עובד. נדמה לי שאני דומה יותר לאניס דל-מר, ואתה לג'ק טוויסט, וזה קשר חסר סיכוי. אבל בעצם כל זה לא משנה, משום שאני נוסע".

שתקתי גם אני. עכשיו כבר באמת לא היה לי מה להגיד. הזמן חלף לאט, כמו שחיין בתוך בריכה של דבש, אבל מתישהו נהיה לי ברור שאני פוסע ברחוב ללא מוצא. "נסיעה טובה" אמרתי, "ושיהיה בהצלחה". "להתראות" אמר דני, ושנינו ניתקנו ביחד.

-

למשך כמה ימים היה מישהו. הייתה תחושה של משהו. הייתה תקווה לדבר-מה שנראה פשוט, נעים, נורמאלי. אבל רק למשך כמה ימים. כמה ימים, ולא יותר.

-