אמנם רק עכשיו חזרנו מהאופסייט הירושלמי (עוד לא ברור לי אם הוא שווה פוסט נפרד – למרות שהיו קטעים) אבל אני כרגיל בדיליי, עקב העומס ובלה-בלה-בלה. אז קבלו-נא, באיחור אופנתי, צרור חוויות מהגיבושון המחלקתי של סוף אפריל. להנאתכם! (?)

יח  הָרִים הַגְּבֹהִים, לַיְּעֵלִים;    סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. (תהילים, פרק ק"ד)

ח קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִיםמְקַפֵּץ, עַל-הַגְּבָעוֹת.  ט דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּמַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים. (שיר השירים, פרק ב')

כידוע, אנשי ההון-סיכון הינם נהנתנים מפונקים, הרגילים לצאת ממשרד-השן שלהם רק כדי לנסוע בלימוזינה לספא יוקרתי בחורשות הגליל. ועם זאת, לפעמים גובר בהם הרגש הפולני, או אולי איזו תחושה עמומה של עממיות, ולבם נוקפם בם על מנהגם זה, הנלוז. כך היה עת שַבנו המשרדה מעם האופסייט האחרון שלנו ביערות הכרמל. "לא קצת נמאס לכם מהמסאז'ים?" שאל אחד השותפים רטורית, בעודו נוהג את הג'יפ החדיש שלו בואכה הפקקים באיילון. יתר נוסעיו של הג'יפ נעו באי-נוחות על מושבי העור ומלמלו התנגדות רפה מתחת לסף-השמע, אך ללא הואיל. באותו רגע כבר נזרעו זרעי הפורענות.

כמה חודשים לאחר מכם מצאנו עצמנו מעמיסים ציוד מגוון על שישה כלי רכב מגודלים שעמדו בחניון הבניין. לפנינו עמד בילוי של יומיים תמימים בוואדי דלוחיות שבמדבר הנגב, כולל לינה בשטח. ההנחיות הדראקוניות דיברו על שימוש באמצעים פנימיים בלבד, ללא כל עזרה מצד נותני שירות חיצוניים. לפיכך, הועמסו בזה אחר זה אל כלי-הרכב אוהלים, מזרונים, שקי-שינה, צידניות, גזיות, ושלל שקים, שקיות וצרורות נקובים.

החבורה הנרגשת מנתה כעשרים איש ואישה, החל מהשותפים המייסדים ועד לפקידות הקבלה. כמעט כולם התיישרו לפי המשמעת הקואליציונית, והופיעו לאירוע במיטב בגדי השטח שלהם: מכנסוני איב-סאן-לוראן, חולציות פולו של פולו וכמובן משקפי-שמש שהוטסו במיוחד משווייץ. עם תום ההתארגנות הסתדרו ששת הג'יפים בשיירה מדוגמת, וכך יצאנו אל הטבע הדומם כשליבנו אומר שירה.

הדרך דרומה עברה ללא תקלות מיוחדות, אם נתעלם מהאירוע בו ניסתה אחת מאיתנו לצלם את כל החבורה כשעצרנו בצד לעשות פיפי, וגרמה לכך שתתנפל עלינו פלוגת חיילים חמושה להפליא. הסתבר כי מנקודת הצילום התמימה ניתן לראות בדל של מתקן סודי במיוחד, קרוב להיי-סימונה-מדימונה, וכך נקלענו למשבר פוליטי חמור ממנו ניצלנו בקושי רב. אך כאמור, למעט תקרית דיפלומטית זו נמשכה הדרך בשופי, וכך מצינו עצמנו לקראת השעה שתיים לפתחו של נחל פצלוחון המעטיר.

השעתיים הבאות עברו עלינו בזחילה משמימה לאורך תוואי הנחל. משום מה התרגשו עד דמעות הג'יפאים האמיצים בכל פעם שנתקלנו במכשול טבעי, כגון אבן גדולה במיוחד על הנתיב. או אז יצאו המאצ'ואים מג'יפיהם להתייעצות קצרה, בסיומה הוחלט על מבצע הנדסי מורכב כזה או אחר. מיני קרשים, סלעים ושאר ירקות הונחו במצולב כדי לאפשר דילוג מעל המכשול, ולאחר כמחצית השעה אכן הצליחו כל כלי הרכב למלא את המצופה מהם ולעבור בשלום. בשלב זה הוכרז על טקס הודיה קצר בו הושקו כוסות שמפנייה, נמחאו כפיים והוטלו כובעונים לחלל האוויר בקולות גיל וצהלה. אני, כשלעצמי, לא לגמרי הבנתי על מה כל המהומה, אבל בגלל שהיה לי חשוב לצאת אחד מהג'מעה הצטרפתי לחוגגים בצרחות "איזה סבבה" מקפיאות דם. ואכן, היה סבבה! (?).

בתום מספר שעות הגענו לנקודת הלינה. בחורינו המצוינים החנו את הממותות שלהם בחצי גורן ומיד החלו בהקמת האוהלים. התבוננתי בבנאים הצוהלים, ופתע הכתה בי כרעם ההכרה: אין שום דרך להתכחש לזה יותר. אנחנו פשוט עומדים לישון כאן על החול. בלי שירותים, בלי מים, בלי חדרניות בסינר מעומלן... רק אנחנו – והוד הרגבים.

פאניקה קלה החלה להזדחל במורד בטני, אבל עד מהרה שכחתי מהכול כשהחלו ההכנות לארוחת הערב. חובב מושבע של מזון אנוכי, כפי שאתם כבר יודעים, ואין כזנב סלאמי כדי לחולל פלאים במערך הנפשי המעורער שלי. האוהלים כבר ניצבו בטח על תילם, אש החלה לבעור במדורת השבט, ואני עמדתי בארשת של חשיבות עצמית ועטפתי (לא פחות!) תפוחי-אדמה בנייר אלומיניום, כבקיא ורגיל. סביבי עלתה אש במנגלים, נקצצו ירקות בסכין חד, והושחלו פיסות מרשמלו על שיפודי חזרן זהובים. מניה וביה התאספו כל אנשי הצוות העייפים, מילאו צלוחיות וכרסים, לגמו מיין הרקח, וכטוב ליבם עליהם בכירה אף נשאו קולם בשיר. היה בהחלט (ואני לא סתם אומר) סבבה!

בתום הארוחה, עת עברו בין המסובין צלחות של עוגות ועוגיות, עברנו לשלב התוכנית האומנותית. מארגני הטיול דאגו מראש לשלל משחקי חברה בסגנון עדות הצופים הפוצים, וכך רבתה לה השמחה עד בלי די. שיאו של הערב היה במשחק האמת-והשקר, הזכור לכולנו מתוכניות הלייט-נייט של ימי ראשית הערוץ השני. כל משתתף פלט לחלל האוויר בפנים חתומים שני משפטים אמיתיים ואחד שקרי, וחבריו נדרשו לגלות איפה הבלוף. לא אפרט, אבל במהלך הערב גילינו שאחד מהבכירים היה פעם נער-סיפון ב"צים", ואילו אחת ממנהלות החשבונות נהגה בילדותה לזכות בפרסים ארציים בתחום הקפיצה בדלגית. היש שמחה גדולה משמחת הגילוי הלז?

הלהבות החלו לדעוך לאיטן ומן הרמץ החם נשלו אחרוני הקרטושקעס. אט אט זחלו הטיילים הלאים לאוהליהם, ושלווה ירדה על המחנה הקטון. צלילי הלילה המדבריים רחשו חרישית ברקע – קולות תנים רחוקים, צרצור צרצרים בין ענפי השיטה, מלמול הרוח בין האבנים, ונחירות בדרגה שש בסולם ריכטר. כן, רבותי, בהתאם לפתגם "וישמן ישורון, וינחר" הפיקו מגרונם כל גברברי המחנה מגוון סימפוניות של הסימפונות. עד כדי כך היה הרעש רב,  שבחצי הליל קמה אחת מהבנות מריבצה וזעקה אין-אונים אל השמיים, בהאי לישנא: "אני לא יכולה יותר! הם כמו חיות!!!".

בבוקר התעוררנו טרוטי-עיניים מתמיד, קמוטים כמו חולצת שיפון שישב עליה פיל. למרבה המזל גם הפעם בא לעזרנו אלוקיי המזון, וריחות של חביתה רוחשת הצליחו להניס מעל פנינו את נרגנות השחר הטבעית. כמה כפות סלט לאחר מכן כבר היינו כולנו מוכנים ומזומנים להמשך הטיול.

המשך הטיול, אגב, היה זהה בדיוק לתחילתו. נוסעים, מגיעים למכשול, מניחים קרש, חוצים, צוהלים, ממשיכים. כל זאת בהבדל דרמטי אחד: הג'יפ בו נסעתי אני, נבחר לשאת בארגזו את כל האשפה שהצלחנו לייצר מתחילת הדרך. כפי שהיטיבו לנסח זאת הבילויים בשירם "אוטו זבל" (מילים ולחן: ימי ויסלר):

אוטו זבל, אוטו זבל
בוא וקח אותי איתך
אוטו זבל תן לי בית
אוטו זבל משפחה
אוטו זבל,
קח אותי איתך!

אם כן, ודאי אינכם מופתעים לשמוע שלמרות הכמויות העצומות של סבבה שחווינו בהמשכו של אותו יום, אני אישית שמחתי להגיע לפנות ערב לחוף מבטחים, לפרוק את הזבל הרב, לשטוף מעלי את עקבות יום הפרך וליל קו האש, ולחזור למיטתי הנוחה.

לא זאת אף זאת. למרות כל אותה סבבה, שרבה עד מאוד הייתה, הרי שגמרתי אומר בלבי, ועל כך לא אנחם בי: בחיים אני לא יוצא שוב לכזה טיול. בחיים! 

לי לא היה אף פעם בית לשבת,

לי לא היה אפילו רחוב,

אני הייתי מסתובבת

ומשדלת בתוך הנוף.

לפועלים בים-המלח ואורון

תמיד הייתי כמו אמא טובה,

אף כי הייתי היחידה שם בדרום

שלא קיבלה תוספת ערבה...

כל זה מדוע -

כי שם הייתי נחוצה,

כן, זה ידוע -

זה גורלה של הפרוצה החלוצה.

ויום אחד פתאום הופיעה ניידת

והשוטר אמר: עלי!

היו שלום אדמת מולדת

וארץ נגב, ביתי שלי...

עכשיו עצוב לפועלים במכתשים,

אך בבית-סוהר עצוב קצת יותר.

חכו, חכו! כשאצא אל החופשי -

על נוף הנגב שוב לא אוותר!

כל זה מדוע -

כי שם הייתי נחוצה,

כן, זה ידוע -

זה גורלה של הפרוצה החלוצה.

הפרוצה החלוצה 

ביצוע: בצל ירוק

מילים: חיים חפר

לחן: סשה ארגוב