ועכשיו, למשהו קצת שונה. זהו אותו הגיבושון שתואר כאן אתמול,  אבל מזווית ראיה שונה במקצת.

התלבטתי ארוכות אם לצאת לטיול-הגיבוש מטעם העבודה. כבר מילדות ידעתי שטיולים בשטח הם לא בשבילי. אבל המשפחה, ואחר-כך החברים, תמיד יצאו לטייל בדיוק כך בנופי הגליל והנגב, ולקח לי זמן רב עד שהצלחתי לעמוד על שלי ולוותר על החוויה המפוקפקת הזו. והנה, עשרים שנה מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי שלא בטובתי באותו מקום ממש.

לבסוף החלטתי לצאת בכל זאת לטיול. אמרתי לעצמי שרובו ייעשה בלאו-הכי בכלי רכב, ושהיום, בשונה מאז, אני בכושר גופני מצוין. ידעתי גם שזו הזדמנות לשהות במחיצת כל חבריי לעבודה, ושהמשתמטים מהטיול יוקעו כסוציומטים. "יאללה, מה כבר יכול להיות!" חשבתי. אבל לצערי התבדיתי.

הטיול החל דווקא באווירה נינוחה. ישבתי בג'יפ בו נהג עמיתי יואב, ועמנו ישבה רקפת שאף היא נמנית על הצוות שלנו. שרנו עם הרדיו, צחקנו, ובעיקר ריכלנו על כל מה שזז. מתישהו עצרנו להתרענן, ואז החלטתי לעבור לג'יפ של ניר, לשם הגיוון. ניר נהג בג'יפ שלו, ואיתו ישבו קובי ודורית. אבל שם, בשונה מהג'יפ של יואב, הייתה האווירה מתוחה יותר. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך שיחה שהתנהלה כבר, ושכעת, עם כניסתי, לא ניתן להמשיכה בחופשיות. התחלתי לעלעל במחברת שמצאתי לידי, וניר הזדעק כנשוך נחש. הסתבר כי זו מחברת המשמשת אותו לרישום עניינים אישיים ואני לא ידעתי זאת. האווירה בג'יפ נעשתה עתה מתוחה אף יותר.

מתישהו עצרנו כדי לעשות טיול רגלי קצר על אחד המצוקים הקרובים. כשיצאתי מהג'יפ של ניר נחבטתי ללא כוונה בדלת, וזו השמיעה חריקה צורמנית. כולם קפאו, ואז שאג ניר שאגה מצמררת, ממש כשל חיה פצועה. מנכ"ל החברה, דודו, שעמד ליד הג'יפ, קפץ בבהלה, ויושבי הג'יפים האחרים, שרובם כבר התכוננו להליכה הרגלית, הסתובבו בחשש לראות מה קרה.

אחרי כמה דקות התעשתו כולם ויצאו לטיול הרגלי, בעוד ניר נשאר מאחור לבחון מקרוב את הנזק שנגרם למכוניתו. אני השתרכתי בין אחרוני הטיילים, כשראשי עדיין עסוק בתקרית הדלת החבוטה. אך עד מהרה נאלצתי להתמודד עם אתגרים אחרים. הסתבר כי המסלול שנבחר הוא תלול למדי, ומחייב הליכת עקב-בצד-אגודל ושמירה על שיווי משקל. כושרי הגופני לא עזר לי כאן כהוא זה, ודווקא הקואורדינציה הלקויה שלי באה פתאום לידי ביטוי. ניסיתי להתבדח תוך כדי טיפוס, אבל נראה לי שראו על פני את המאמץ וגם את תחושת המיאוס. שמחתי מאוד לחזור לבסוף לאזור חניית הג'יפים.

נכנסתי שוב לג'יפ של יואב, בו ישבה כבר גם נוגה. סיפרתי על התקלה עם הדלת של ניר, ועל עייפותי מהטיול הרגלי הקצר. "בשלב מסוים,", אמר יואב, "כשהתלוננת על קשיי הדרך, שמעתי את דודו המנכ"ל מסנן מאחורי גבך 'שיפסיק כבר לקטר!'...". בלעתי את רוקי. נוסף לתקרית הדלת ולנפתולי הטיפוס, הייתי צריך להתמודד עכשיו גם עם חרון אפו של המנכ"ל. הרגשתי מובס ולאה מאי-פעם.

כעבור כשעה הגענו אל חניון הלילה ונערכנו לקראת הלינה. יום קודם לכן תיאמתי עם יואב שאצטרף אליו כשותף לאוהל שהביא. כעת, כשפרקנו את הציוד, ניגש אלי יואב ואמר לי שדיבר גם עם ניר שיצטרף לאוהל, ועכשיו, אחרי תקרית הדלת, הוא חש שלא בנוח ביחס לכל העניין. משכתי בכתפיי – "טוב, אז תתארגנו שניכם באוהל, אני כבר אמצא פתרון". מכיוון שלא הבאתי אתי אוהל משלי, פתחתי את הצ'ימידאן שלי ופרשתי את המזרון ושק השינה העלובים שהבאתי אתי בצל אחד מעצי השיטה שניצבו לא רחוק מהמאהל.

הרוח נשבה בין הסלעים, והערב החל לרדת. כולם היו עסוקים בהקמת האוהלים, ולא שמו לב למזרון הבודד שלי שהיה מונח מבויש בצד. באותו רגע הלם בי בכוח גל עכור של רגשות שהגיע היישר מילדותי הרחוקה. בבת אחת חזרתי לגיל עשר, לאותו ילד שעמד בצד בזמן שראשי הקבוצות בחרו שחקנים ל"מחניים", וחיכה עד שבסוף נאלץ אחד מהם לבחור בו, בפרצוף חמוץ. איכשהו שם, במדבר, כמה מטרים מהחבורה הצוהלת, הייתה תחושת הלבד חזקה מתמיד.

בדיעבד הייתי צריך למשוך את עצמי בציצת ראשי מן הביצה, אבל באותו רגע הייתי משותק. כוחם של זיכרונות הילדות הוא לעתים חזק להדהים, ובפרט כשהם נוגעים במקומות הכי רגישים שלנו. רצף האירועים שעברתי באותו יום, שטותי ככל שיהיה לפי כל קנה מידה אובייקטיבי, טלטל אותי כמו הוריקן חולף. ישבתי שם בצד משך דקות ארוכות שנדמו כמו נצח, ושאלתי את נפשי למות.

בהמשך הערב הצלחתי אט-אט לצאת מן האימה המשתקת ולחזור לעצמי. כשישבנו מאוחר יותר סביב המדורה כבר הייתי כהרגלי מסמר הערב, והביטחון העצמי חזר אלי לקול מצהלות ותרועות החבורה. לבסוף הצטרפתי לאחד האוהלים האחרים, וגם שם המשכנו לצחוק עד השעות הקטנות של הלילה. תחושת העלבון התפוגגה לאיטה והתחלפה במצב-רוח טוב, שנשאר איתי גם בהמשך, ועד סוף הטיול.

אבל כשאני מסתכל ממרחק של יותר מחודש ימים, אני מבין שלמעשה, שלא בטובתי, חוויתי בטיול הזה חוויה לא פשוטה. אני שמח שהצלחתי להתגבר על אותו גל רגשות עכור ולא קרוא, ולחזור לעצמי. אבל אם הייתי יודע שכך הוא יתקוף, הייתי נמנע מראש מן היציאה לטיול. ונראה לי שאם בעתיד יתוכנן שוב כזה טיול, אכן אמנע מלצאת אליו. השקט והשלווה עדיפים בעיניי על כל קרב, גם אם זהו קרב שמסתיים בניצחון.

יאללה, אני נוסע לז'נבה. שלומות!