יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּהוַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ.  (דברים, פרק ט"ו)

שווייץ, סוויצרלנד, סויצרה. גוד איוונינג פרום ג'ניבה, אנד היר אר דה ריזלטס אוף דה סוויס ג'ורי. איזראל, דוז פואה! האלפים מבריקים ברקע, מעבר לגדה הנגדית של אגם חלק, שקט ותכול למשעי. פרות רועות באחו, מרימות בתהייה ראש גדול, נושא פעמון מתכת מצוחצח. רחובות העיר נקיים כאילו הרגע עברה עליהם מתילדה עם סמרטוט לח. חנויות על גבי חנויות של תכשיטים, שעונים ואופנה עילית, בין סניף בנק אחד למשנהו. ושוקולד. המון המון שוקולד. לינדט, ונסטלה, ומילקה, ועוד ועוד. למלוא רוחב העין.

חופש. חופשה. זמן למנוחה ולהתנתקות מטרדות היומיום. זמן להשלים פערים עם פ' ו-א' שהתחתנו לא מזמן ובונים עכשיו בית באחת השכונות הטובות של ז'נבה (אוי כמה צורעס שזה לבנות בית, הם נאנחים). זמן לקרוא ספר טוב, לאכול נכון, להתעמל. לראות הצגה או סרט. לכרסם זנב אספרגוס אירופאי, לבנבן ועב-גזע. זמן להתחבר לאימייל בוורידים, לבדוק כל רגע את התגוביות בבלוגיה, להיכנס לאטרףדייטינג פעם אחר פעם. מישהו אמר "התמכרות" ולא קיבל?

פ' נטלה כמה ימים של חופש לכבודי, אבל גם היא לחוצה בעבודה ולא ממש מצליחה להתנתק. שנינו יושבים בסלון שלה, מחשב ליד מחשב, מקלידים במרץ כמו פסנתרניים בדואט, ומדי פעם עוצרים, מחייכים ומחליפים כמה מילים. בתחילת הביקור שלי היא עשתה עיניים למנהל במכון הכושר, וכך הצליחה להגניב אותי פנימה בסכום שווה לכל נפש, במקום במחיר השערורייתי המקורי. אני רץ על המסילה השווייצרית בזמן שהיא מרוכזת בשיעור מתיחות, ואחר כך אנחנו מכרסמים חזה עוף וסלט עם המדריכה האפריקאית שלה ומקטרים על הז'נבאים העציים והמרירים.

יוצאים לסיבוב קניות בסופר המקומי. מבטיחים אחד לשני שנאכל רק ירקות ושאר ירקות. הבריאות שולתתתתת. שתי קופסאות של דגני בוקר (בבית גילינו ששכחו להכניס לקופסה את הצעצוע המובטח. אנחנו נתבע אתכם!). יוגורט דייאט, גבינה דייאט, חזה עוף דייאט למהדרין. לסלסלה נוספת אני מכניס עוד ועוד טבלאות של שוקולד שווייצי משובח במגוון טעמים בשביל החבר'ה מהעבודה, החבר'ה מהבלוגיה, החבר'ה מהמשפחה, וסתם חבר'ה. הקופאית מעבירה אותן בזו אחר זו ומסרבת להאמין. "אפשר להתמכר לזה כמו לאלכוהול" היא אומרת בפרצוף שוויייצרי חמור-סבר.

בחוץ אור עד תשע בערב. אנחנו יושבים על שפת האגם ומפטפטים. ברקע סירות מפרש ועל הטיילת נשים סעודיות שמנות ועשירות בגלימות ארוכות ומבהיקות. פ' ו-א' שואלים אותי על החיים בישראל, על החיים כיהודי, על החיים כהומו. דיברנו על זה כבר אלף פעמים אבל בכל פעם הם מוצאים זווית חדשה שעוד לא פתחנו, ושועטים פנימה בשמחה. זה מה שכיף עם חברים טובים, אפילו (ואולי בעיקר) אם הוא איטלקי שגדל בבלגיה, והיא יוונייה, ושניהם כבר חיים כמעט עשור בשווייץ.

שותים שוקו חם בבית קפה מפונפן. בפעם שעברה שהיינו פה הצלחתי להפוך קנקן שלם של קקאו מהביל ומקציף על מכנסיי ועל כל האזור. פ' נועצת מרפק בצלעותיי וקורצת. "תראה, המלצר הזה זוכר אותך ועכשיו הוא בפאניקה. היינו צריכים להזהיר אותו שאתה שוב מגיע!". אני לא מוותר ומזכיר לה את אותה פעם שבה היא הפכה סלט גדול עלי ועל ע/ר באחד מבתי הכל-בו של העיר. אחת לכל. אפשר להמשיך.

אני קופץ לסאונה המקומית. הכול מצוחצח פה כמו שרק בשווייץ יכול להיות. תאים מרווחים ננעלים אלקטרונית, בר ממורט בכניסה, חדרי התייחדות עם מיטות גדולות, מקלחות הייטקיות למראה. המקום נטוש למחצה ואני נאלץ להתיישב על הבר כשרק מגבת לגופי, לשתות דיאט-קולה ולקשקש קצת עם הברמן החטוב בשפתו הגרונית. הוא משוויץ בכלבת הבוקסר החדשה שלו – בת שמונה חודשים וחמודה להדהים. אני גומר לשתות, יורד מהבר וחוזר לאזור השעשועים. אחד מיושבי הבר עוקב אחריי ותופס אותי לא מוכן ליד המקלחות. יש לו גוף בהיר וחלק, והוא גבוה וחטוב. אבל שיערו בהיר וארוך ועשוי בפן, והצ'ופצ'יק שלו קצר עד מאוד. נו טוב, אי אפשר להתלונן.

חוזר הביתה ועובר חקירה צולבת מהזוג המארח, שדורשים לדעת בדקדקנות כל פרט ופרט. למרות שאנו מכירים כבר שנים רבות, זו עדיין בשבילם אקזוטיקה במיטבה. הם מקשיבים פעורי פה ושואלים שוב, כלא מאמינים. השיחה מתגלגלת לנושאים אחרים שבינו לבינו. למזלי יש לי כאן את הלפטופ, ואני נכנס לאתר זימה בו יש לי מנוי ומראה להם כמה דברים הלכה למעשה. סרטון אחד שווה אלף מילים.

ונסענו גם לטייל מחוץ לעיר, והנוף פה יפה להלל, והשמש בוהקת בנועם ואינה מלהטת בהרים כמו אצלנו. והלכנו ל"פנאק" לקנות ספרים עליהם המלצנו איש לרעהו. ואכלנו קצת סיני וקצת איטלקי ולא הצלחנו למצוא את המסעדה האתיופית המוצלחת שעליה נפלנו במקרה בפעם הקודמת שהייתי כאן. ועשינו כיף חיים, ונהנינו מאוד והיה סבבה שפשוט חבל לכם על הזמן, אחים שלי. פשוט חבל לכם על הזמן. ז'נבה היא אולי אחת הערים המשעממות יותר בתבל, אבל אני ו-פ' ו-א' יודעים לבשל ממנה צימעס כתום, מתקתק ונוצץ, תאווה לחיך.

The hills are alive with the sound of music

With songs they have sung for a thousand years

The hills fill my heart with the sound of music

My heart wants to sing every song it hears

My heart wants to beat like the wings of the birds

That rise from the lake to the trees

My heart wants to sigh like a chime that flies

From a church on a breeze

To laugh like a brook when it trips and falls over

Stones on its way

To sing through the night like a lark

Who is learning to pray

I go to the hills when my heart is lonely

I know I will hear what I've heard before

My heart will be blessed with the sound of music

And I'll sing once more

Oscar Hammerstein II and Richard Rodgers