כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  (בראשית, פרק ל"ב)

רבים מבני הקהילה ההומואיסטית מתוודעים לנטיותיהם לראשונה כשהם צופים, כילדים, בתחרויות ספורט המשודרות בטלוויזיה. מבלי להרחיב יתר על המידה, אציין רק כי אחוות הגברים המיוזעת באולמות, ועל המגרשים, מציתה את דמיונו של האגזוזן הצעיר, ולוקחת אותו בכנפיה למחוזות נסתרים וחטֵאים.

מבין סוגי הספורט האהודים על נושכי-הכריות ניצב במקום הראשון תחום פיתוח-הגוף, ומיד לאחריו תופס מקום של כבוד ספורט ההיאבקות. בשני סוגי הפעילות האלה יכול ההומון הממוצע לצפות במרקע בשובה ובנחת, כשלפניו חולפים גברברים שריריים בלבוש מינימאלי. יתרונו של תחום ההיאבקות הוא, שבו גם ממששים הספורטאים העירומים-למחצה איש את גופו המסוקס של רעהו, וכדי בזיון וקצף.

בילדותי לא נהגה הטלוויזיה הישראלית הקטנה והצודקת לשדר סוגי ספורט אלה, שנחשבו להרבה פחות מעניינים מכדורגל או כדורסל. הישועה באה לכוחותינו מכיוונה של הטלוויזיה הלבנונית, בה שודרו אז ניצניה הראשונים של ההיאבקות החופשית, המוכרת לנו כיום היטב. גיבורי ילדותנו היו האחים ואן-אריק, רביעיית ויקינגים אמריקאיים בנויים לתלפיות שהפליאו את נחת זרועם ברשעים התורנים. אמת, גם הילדים הנמנים על המיעוט הסטרייטי העריצו את הואן-אריקים בכל מאודם. אבל רק אצלנו ההומואיסטים התלוו לכך גם חלומות רטובים.

מאז כבר חלף זמן רב, וכיום אנו רגילים לראות גם בתחומי ספורט אחרים ספורטאים בנויים-היטב המציגים לעין-כל את חמודותיהם. יספיק אם אזכיר כאן את מלבושיי ה"נייקי פרו" שפותחו לאחרונה מאריג פלסטו-קֶרָמי ייחודי. חולצית כזו, שגודלה כקונדום, נמתחת על הגוף ונצמדת אליו כעור שני. מה שנראה מגוחך על בעליו של צמיג עודף, נראה פשוט נפלא על, נניח, קפטיין נבחרת הראגבי של צרפת. ועם זאת, ההיאבקות – כבודה במקומה עדיין מונח, והיא ממשיכה לתפוס מקום חשוב בפנטזיותיו של כל מתרומם צעיר. בהתאם לכך ניתן למצוא גם סרטי פורנו, אתרי הכרויות וצ'טים הנסובים כולם סביב אותו תחום מיוזע.

אף אני אינני חף מאהדה לעולמם של המתאבקים. וכך קרה יום אחד המאורע אותו ברצוני לשטוח בפניכם היום. היה זה לפני מספר שנים, עת הייתי עדיין טרי יחסית בתחום הצ'יטוט ההומוני על מכמניו הרבים. יושב הייתי מול המחשב, שקוע בצ'יטוט נמרץ עם בעל הניק המשונה אך המבטיח "יוסיהבריון35אשקלון,באישמחשבים" והנה לפתע הופיע בחדר הצ'ט "מתאבק40יפו,ברציני". לנגד עיניי הצטיירה מיד דמותו של קווין ואן-אריק, גיבור ילדותי, וכך זנחתי לאלתר את האשקלוני (שוודאי היה בכל מקרה פקיד-שומה צנום בן חמישים מקריית-שמונה) – והפניתי את כל מרצי לצ'טניק החדש.

מלאכת החיזור הפעם הייתה קשה במיוחד. כיאה למזגו הלוחמני, לא התמסר שמוליק (זה היה שמו של הבחור) על נקלה לדברי החלקות שלי, וענה לי במקבילה הכתובה של נהמות חד-הברתיות עתירות-זעף. לבסוף הצלחתי לשכנע אותו להיפגש. הוא ביקש שאאסוף אותו מביתו ביפו ומשם ניסע אלי, חזרה לתל-אביב. התנעתי את המכונית ויצאתי טוב-לבב לדרך, כשאני כבר מתאר לעצמי את "הקרב" שעומד להיערך בינינו בהמשך.

הגעתי אל סף ביתו והמתנתי שם. כשיצא לקראתי, הופתעתי מעט. שמוליק היה בחור מוצק אך נמוך למדי. במשקפיו עבי-הזגוגית דמה פחות לאחים ואן-אריק ויותר לריק מורניס, הלוא הוא סימור מ"חנות קטנה ומטריפה" (וגם אבי המשפחה ב"מותק, הילדים התכווצו"). אבל, כרגיל במקרים אלה, החרמנות ניצחה את השכל הישר, ולפיכך הוריתי לו על מכוניתי, ויחדיו פצחנו במסע לתל-אביב.

תוך שאנו נוסעים שאל אותי שמוליק אם יש לי מזרון בבית. אמרתי לו שהתכוונתי להוריד את הפוטון מהמיטה והוא עיקם את פרצופו הפחוס. "מזרון טוב זה אלף-בית של היאבקות נכונה," ציין בקול דידקטי, שהזכיר לי את שולמית, מורתי הנערצת מכיתות אלף-בית.

בעודנו ממשיכים לנסוע הוסיף שמוליק לספר לי על עצמו ועל התחביב הספורטיבי בו בחר לעסוק. תוך כדי הסיפור ציין מספר פעמים כי הוא איננו מודע תמיד לכוחו, ולעתים חובל שלא-מדעת ביריביו לקרב. הוא שאל אם יש לי בבית ערכת עזרה ראשונה למקרה חירום, והיה זה אז שחשדותיי החלו להתעורר.

"אתה נכנס הרבה לצ'ט הזה?" שאלתי. "לא מעט," אמר שמוליק. "אפשר למצוא כאן יריבים מעניינים להיאבקות. מה שקצת מוזר לי זה שלפעמים האנשים בצ'ט מנסים לגלוש איתי לפסים של סקס. אבל זה ממש לא מעניין אותי".

היינו כבר קרובים לביתי, אבל הרגשתי את מוחי מבצע עצירת פתאום (בזמן שהאוטו דווקא המשיך לשייט בנחת). שתיים-שלוש שאלות נוספות הבהירו לי כי הבחורצ'יק רציני לחלוטין. מה שמעניין אותו זה פשוט להטיל אותי על המזרון ולחבוט בי, לתפארת מדינת ישראל.

לא הייתה לי ברירה. "תשמע שמוליק," אמרתי, "אחרי ששמעתי את הסיפורים שלך על כמה אתה לא מודע לכוחך, חשבתי שוב והגעתי למסקנה שאולי באמת אני לא היריב שאתה מחפש. בסך הכול אין לי הרבה ניסיון, ונראה לי שאתה הרבה יותר חזק ממני. ואני גם לא בטוח שיש לי יוד ותחבושות בבית".

פיד-מי-סימור נעץ בי מבט מוזר. "שמע, יכול להיות שאתה צודק. אבל מה, לא חבל, עד שהגענו אליך הביתה?". "אין שום בעיה!" אמרתי מיד. "אשמח להסתובב ולהחזיר אותך. זה עדיף על פני קרב שיכול להיגמר בבכי".

וכך עשיתי סיבוב פרסה מפואר, ממש ליד הבית שלי, ופניתי שוב לכיוון כיכר השעון. כל הדרך חזרה שתק שמוליק שתיקה רועמת. רק כשהורדתי אותו הסתובב ואמר לי: "להבא, תחשוב טוב טוב לפני שאתה מטרטר מישהו ככה. תאמין לי, אם הייתי טיפוס פחות רגוע, הייתי דופק לך מכות."

הודיתי לו – ולמזלי – במלים חמות, ובפעם השלישית באותו ערב סבה מכוניתי לאחור. נראה שאת האחים ואן-אריק עלי להשאיר לפנטזיה, ולא לנסות לפגוש אותם במציאות. בפרט אם בעצם קוראים להם שמולק והם גרים ביפו.

אני שבוית המנגינה, המכורה לקצב

לכן, אני מאמינה במלחמה בעצב

לרקוד את כל המועקות, לשיר אל תוך החושך

לזרוע לשלוש דקות את הבהובי האושר

ואין לי שום רצון להתיפייף

ההתנשאות הזאת היא קטע מעייף

ולא אכפת לי לצפצף כי המשחק עושה לי כיף

בסך הכול נעים וטוב לי לחפף

עם גיטריסט ומתופף ועם קלידן שמתחצף

ועם סיכוי אחד לאלף לעופף

ואם הנערה לא תשחק אותה

היא לא תבכה, היא לא תכריז על יום מותה

כי זה רק ספורט, כן זה רק ספורט

זה רק ספורט, רק ספורט

כי זה רק ספורט, כן זה רק ספורט

זה רק ספורט, רק ספורט

כן החיים הם קו מהיר וזה דבר בטוח

אבל הלילה יש לי שיר ועוד הכול פתוח

נדמה לי שאצלנו כאן, בארץ המובטחת

אתה מבין מי שמוכן את הסיכון לקחת

ואין לי שום רצון להתיפייף

ההתנשאות הזאת היא קטע מעייף

ולא אכפת לי לצפצף כי המשחק עושה לי כיף

בסך הכול נעים וטוב לי לחפף

עם גיטריסט ומתופף ועם קלידן שמתחצף

ועם סיכוי אחד לאלף לעופף

ואם הנערה לא תשחק אותה

היא לא תבכה, היא לא תכריז על יום מותה

כי זה רק ספורט, כן זה רק ספורט

זה רק ספורט, רק ספורט

כי זה רק ספורט, כן זה רק ספורט

זה רק ספורט, רק ספורט

זה רק ספורט 

ביצוע: דפנה דקל

מילים: אהוד מנור

לחן: קובי אושרת