ד וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּרסֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.  (ויקרא פרק ב)  

פרויקטים שונים ומשונים צצים פה בבלוגיה אחת לכמה ימים, ממש כמו יזמים שאתה מרג'קט בנימוס דרך הדלת – ומיד הם מזנקים עליך מן החלון עם סטארטאפ אחר, הזוי לא פחות. אני כשלעצמי לא שש בדרך כלל להשתתף בפרויקטים האלה. ברוב המקרים אציין בקרירות שאני כותב בלוג רציני, בעל חוט-שדרה, ושאין לי כל כוונה להתכופף בפני גחמות כאילו הייתי טינאייג'ר נעול-קרוקס. אבל לפעמים, עמוק בתוך לב האבן שלי, אני קצת מצטער על קו המפלגה הנוקשה הזה שאימצתי.

למשל, בתקופה בה היה נפוץ כאן פרויקט "עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי", דגדג לי בקצות האצבעות לרדת ממגדל השן התותבת ולהתחבר אל העממיות, כמו מנהיג ליכוד מודח שמתרגש לחזור ולנסוע באוטובוס. אלא מאי? שבלוגי כה חשוף ואקסהיביציוניסטי הינו, עד שאין לי כל סיכוי למצוא יותר משלושה-מקסימום-ארבעה דברים כאלה. וזה כולל את העובדה שפעם, בכיתה ב', קראתי ליונתן שפירא "חמור אחד" (הייתם מתארים לכם? אני? נצר לשושלת וורשאית מפוארת?)

אחד מאותם דברים עליהם לא התוודיתי אף פעם, היא העובדה שמעולם לא התמסטלתי מעישון חשיש. אופס. נדמה לי שבזאת (ביחד עם הגילוי המרעיש על יונתן שפירא) נותרו לי רק שניים ורבע סודות באמתחתי. מצב חמור לכל הדעות. אמה-מה, העניין הזה עם החשיש מביא אותי לסיפור כה משונה, עד שלא מלאני ליבי שלא להעלותו עלֵי-פוסט. ובכן קוראים יקרים, הריני מתכבד בזאת לשטוח בפניכם את הסיפור המופלא שלא יאמן על דודינקה התם והבראוניז האכזריים.

ומעשה שהיה כך היה. ביום העצמאות לפני שנה ומשהו הזמינה אותי ת' המופלאה למסיבה שערכה בביתה. ת' היא סטודנטית צעירה ותוססת, והיא חולקת דירה עם עוד שני סטודנטים, צעירים ותוססים לא פחות ממנה. הבית המה חוגגים, כולם בשנות העשרים שלהם, ועל השולחן הונחו מגוון מטעמים תואמים: במבות, ביסלים, באפלים וכדומה. בעוד אנו נותנים קולנו בשירי מולדת נושנים לצלילי קתרוס (לאמור "אנחנו דור מזוין" וכיו"ב) הבחינו פתאום עיני הנץ שלי בצלוחית של מיני תרגימא שנראו בלתי קשורים בעליל להתרחשות. בִּמקום משהו שזה עתה נשלף משקית מרשרשת, נחו שם ריבועים ריבועים, זהובים זהובים, פריכים וספוני אגוזים, ומתהדרים בגלאזורה חומה וצחה – ערימה של בראוניז מעשה בית.

כידוע לכל, שוקולד הוא הנמזיס שלי. החטא ועונשו, הפיתוי והנפילה, האושר והדווי. שלחתי יד מהוססת אל החומיות, ואז אמרה לי ת' בזו הלשון – "אתה יודע שאלה ספֵּייס קוקיז, נכון?".

כמצוין לעיל, מעולם לא התמסטלתי מעישון חשיש. אבל זה בהחלט לא אומר שלא ניסיתי. בכל פעם שמעבירים ציגרילה שכזו בין החבר'ה אני נוטל אותה ושואף ממנה עמוקות – אך לשווא. הבעיה העיקרית היא שאף פעם לא עישנתי סיגריות, ואני פשוט לא יודע לקחת לריאות. כל שאיפה כזו נגמרת בשיעול מבוהל, בעיניים דומעות – ובמפח-נפש כללי.

והנה פתאום מונחת לפניי הזדמנות פז. לעשן אני אולי לא יודע, אבל לאכול – ובכן, האם האפיפיור הוא קתולי? לא זאת אף זאת, מדובר כאן בשוקולד. לפחות בוואריאציה על שוקולד. בלי שה"י ופה"י נטלתי את הבראוני העליון וכרסמתי אותו בתאווה. טעמה האלוקי של השוקולדה התערבל בפריכות האגוזים, והקרום הקשה התפצפץ בפה ועשה את דרכו בנימוחות אל חדרי לבבי. תענוג צרוף.

המתנתי מעט, אך לא הרגשתי דבר. רציתי לשאול את ת' מה אמור לקרות, אבל היא בדיוק הלכה להביא עוד בירות קרות. ושמא, תהיתי לעצמי, לא מספיק בראונון קטון אחד? כיוון שכך שבתי אל הצפחת ונטלתי לי עוד עוגית, ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. אחרי שש חומיות נחה דעתי והרגשתי שבע-רצון ושבע-שוקולד. כיוון שכך חזרתי לשיר עם החבר'ה, ואחרי שעה קלה פרשתי עם ת' לחדרה וריכלנו קצת. ואז נכנסה החברה י' להגיד שלום. ואני ניסיתי לנשק את ידה, כמקובל בעדות הוורשאים, אבל לא ממש הצלחתי.

את השעות הבאות אני זוכר רק במעומעם. בדירה ריחפו ענני נוצות רכים, וסביבי חגו החוגגים במחול מנומנם. רציתי להיפרד מ-ת' אבל העליתי חרס בידי. לבסוף עלה הדבר בכוחי, ופסעתי אל מכוניתי מעדנות, כאילו צמודים לרגליי סנפירים. באוויר עמדו זיקוקים ואני התחלתי לנסוע לכיוון הכללי של הבית. בכל רחוב אליו נכנסתי תהיתי לאן עלי לפנות עם סיומו. אך בדרך פלא, משהגעתי לסוף הרחוב ידעתי בדיוק לאן אפנה. וכך הגעתי לדירתי, חניתי, עליתי, שתיתי כמה ליטרים מים ונפלתי הלום שינה אלי מיטתי המוצעת.

למחרת, יום העצמאות, ניעורתי משנתי ולא לגמרי הבנתי מי אני והיכן אני נמצא. התהלכתי בדירתי אנה ואנה, ולבסוף התקשרתי ל-ת' וביקשתי ממנה לבוא. ת' הגיעה וניסתה לנער אותי אך ללא הצלחה רבה. הלכנו לבית קפה סמוך לביתי, ובעודי טורף ארוחת בוקר ענקית שיגעתי אותה בסיפורים מומצאים למחצה, במשפטים חסרי פשר שחזרו על עצמם ובמחשבות שנקטעו באמצען. כך לפחות על-פי עדותה שלה – אני עצמי לא זוכר כמעט כלום.

המשך היום עבר איכשהו, ולמחרת קמתי ונסעתי למשרד, כנדרש. הייתי עדיין כל כך מסטול שאפילו לא הבנתי איזו שטות אני עושה. כך למשל התקשר אלי ע' וקבע איתי לארוחת צהריים בכניסה לבניין, ואחרי כמה דקות התפרץ לחדרי בתדהמה ושאל למה אני לא למטה. לא היה לי כל מושג שדקות לפני-כן קבענו משהו. חייכתי חיוך נבוך ולא-ממוקד והתנצלתי.

אני זוכר את עצמי באחת הישיבות באותו יום, בעוד קולגה שלי עומד ומרצה בהתלהבות ליד הלוח, איך אני תוהה ביני לבין עצמי באריכות למה החולצה שלו כחולה דווקא. אפשר לומר שלא הייתי מאוד מרוכז בעבודה באותו יום.

למחרת כשהתעוררתי כבר הבנתי שעלי להישאר בבית. התקשרתי לעבודה, פברקתי קול מצונן,  ואת המשך האפיזודה כבר ביליתי בחוף מבטחים, בין סדינים וכסת. לקח לי בסך הכול חמישה ימים לצאת מזה.

מאז היו לי לא מעט הזדמנויות לנסות שוב את החומר הטוב. רבים מחבריי דוחקים בי באומרם שאני פשוט חייב לעבור חוויה מתקנת. כך למשל באמסטרדם, בה הייתי עם פ' ו-א' ועם ע/ר, רכשנו שקיק של מגדנות ב"בולדוג" והיתר נגסו בהם בזהירות ואחר-כך עלזו וצהלו משך כל היום. אבל אני – שומר נפשי וארחק. אתם יודעים, יש את הטענות האלה שאפשר להיפטר מההתמכרות לשוקולד אם אוכלים בבת אחת כמה קילו עד שבא להקיא? אז עם שוקולד ניסיתי וזה לא עבד. אבל בהאש-בראוניז אני לא נוגע יותר בחיים.

אין אין אין חגיגה

בלי בלי בלי בלי עוגה

אין אין אין חגיגה

בלי בלי בלי בלי עוגה

איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה

איפה איפה איפה איפה איפה העוגה?!

איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה

איפה איפה איפה איפה איפה העוגה?!

איפה העוגה 

ביצוע: אורנה ומשה דץ

מילים: סמדר שיר

לחן: משה דץ