"קיץ חם – ברשת גימל". הג'ינגל מתנגן, עולץ בצלילי פלסטיק. העיר מַלאה פליטים מהצפון, בבגדי קיץ אופנתיים, ותיקי-מסע קרירים בעלי שיק אירופי. הרחובות מיטַגנים לאט, ואד סמיך עולה מן הכיכר. בטלוויזיה ענן עשן מעל מגדל האוניברסיטה שעל הכרמל. משקיעי חוץ מבטלים את בואם, ומתנצלים בנימוס. גלידה, גלידאייט, ארטיק נמס מטפטף על סנדלים. אבטיח וקטיושות. ואני מאוהב.

זו אהבה בלתי-אפשרית. ממש כמו ברומנים למשרתות. הכרנו באקראי, ולא תכננו כלום. אבל דבר אחד הוביל למשנהו, והקשר הולך ומסתעף, הולך ומתפתח. הוא גר בעיר אחרת. הוא שייך לדור אחר. הוא בא ממקום אחר. אנחנו הזיווג הכי משונה שיכול להיות, הכי לא-הגיוני שאפשר לתאר. אבל כשאני שומע את קולו, לבי נמתח כקפיץ. וכשאיני שומע את קולו, אני נמלא געגועים.

הוא לא בארון והוא לא מחוץ לארון – לדבריו הוא בכלל לא נמשך לגברים. הוא רוצה להתחתן עם אישה שתאהב אותו ולהקים איתה משפחה. אבל איתי, הוא אומר, הוא חש משהו אחר. פגשתי אותו כשהוא שרוי בתקופה קשה. הוא אומר שאני עוזר לו להיחלץ ממנה, במגע, במילה, בהקשבה. הוא מבולבל, אבל בטוח. מפעם לפעם בטוח יותר. הוא חושב שזה זה, למרות שהוא לא משוכנע מהו אותו "זה" בדיוק.

חבריי מרימים גבה. גם אני, בעצם. אבל החלטתי ללכת עם הלב – והדרך כה יפה היא. אנחנו שולחים זה לזה הודעות קטנות של שמחה. אנחנו מדברים כל יום בטלפון. אתמול בלילה הוא נשאר לישון אצלי. ומגע ידו, כששילב אגרופו בין אצבעותיי, היה חזק ורך בו בעת. התאהבתי. פשוט התאהבתי. לא לפי תכנון. לא לפי הספר. והוא, נשמע שאפילו אינו יודע לקרוא לזאת בשם. אבל לפי תיאוריו הוא מרגיש את אותן תחושות עצמן. אני מבקש מעצמי לנהוג בעדינות, בזהירות, כמו שמתקרבים לחיית-בר – שלא תפחד. ושלא אפחד גם אני. מהעתיד שיש או אין לקשר כזה. מההווה שמשתלט על הלו"ז ומפעפע לתוך החללים הריקים. להרפות את הגוף, לנשום עמוק, ולצלול אל בין ידיו, כמו לתוך מים צוננים בזמן שרב.

הוא מאוד צעיר. הוא יפה כמו חלום. הוא נראה פשוט מצוין. הוא תמיד עזר בבית, אבל רוצה לצאת עכשיו לדרכו. הוא רוצה לבנות את הקריירה שלו, ובטוח שיצליח. ואני מסתכל מהצד ובטוח גם כן. תחום העיסוק שלו זר לי, אבל בכל-זאת מדבר אלי. אני לא מבין, אבל אני מאמין. יש בו הרבה נחישות, ואני יודע שהוא יצליח.

אחרי השחרור התחיל מיד לעבוד, ונשאר לגור בבית ההורים. לא נסע למזרח, כמו כל החברים. מדבריו מצטיירת תמונה לא פשוטה, והוא, כעמוד-תמך, עוזר ומסייע, נותן ומעניק. קשיי היום-יום קלעו אותו לתקופה לא טובה, אבל עכשיו הוא בדרך החוצה. הוא רוצה לעבור לתל-אביב, והבטיח להורים, לאחים, לחברים הרבים, שיבוא הרבה לבקר. הוא לא זונח את כור מחצבתו, אבל חייב לצאת לעיר הגדולה כדי להצליח בגדול.

מדי פעם עולים בי עוד חששות. איך נסתדר? על מה נדבר? בינתיים השיחות ארוכות ונעימות. ובמיטה נעים שבעתיים. בתחילה הופיע בלבוש מהודר. אתמול כבר בא בנעלי-בית. דיברנו עד הבוקר, ואז פרשתי מצעים ונמנמנו כמה שעות, עד שהיה צריך לצאת חזרה הביתה, להספיק להחזיר את האוטו להורים לפני אשמורת שלישית. ילד טוב. מקרין חום. חיוך צחור-שיניים, עיניים בורקות כמו זיתי קאלאמאטה.

תחזיקו לי אצבעות. אני יודע שזה נשמע בלתי אפשרי. אני יודע שהרבה יותר הגיוני שאתחתן עם עורך-דין או רופא בן גילי, שסועד פעם בשבוע ב"אורנה ואלה", מבקר פעם בשבועיים את הוריו הקשישים במושב, ומתנדב בשעות הפנאי בארגון הנוער הגאה. אבל אין כאלה בנמצא. וגם אם יש – זה לא מצליח לי. אני מאוהב, והאהבה היא עיוורת. וגם הבחור, כנראה, התאהב בי, כנגד כל הסיכויים. אל תגידו לי "זהירות" אל תגידו לי "סבבה, אבל". תגידו לי "איזה כיף". תגידו לי "שמחים בשבילך". תגידו לי "בהצלחה". תהיו איתי כשאני איתו. תודה לכם, חברים. תודה מכל הלב, המלא כעת עד גדותיו.