א וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף, אִישׁ סַבָּל, וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ, חֹצֵב בָּהָר; וּמְנַצְּחִים עֲלֵיהֶם, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. (דברי הימים ב פרק ב)

אחדים מכם זוכרים אולי את סיפור המקרר המקולקל, עליו התפייטתי כאן בהרחבה יתירה לפני זמן-מה. כזכור, בסופו של אותו פוסט נותרתי כשבמטבחי ניצב לו בבטחה מעין שעטנז של מקרר וטרקטור. מכונה זקנה וחביבה זו התמקדה לא רק בלקרר את מזוני, אלא גם בלהנעים לי את הזמן ברעשים עתירי-ווליום מסוגים שונים. ועם זאת, אם חשבתם לרגע שכאן תם הסיפור, הרי שנמצאתם טועים ומטעים.

כחודש לאחר שהותקן ההליקופּג'ידר במעוני נשמעו מכיוון המטבח רעשי חרחור מוכרים, והמכשיר הנכבד החזיר שוב את נשמתו לבורא. והפעם, ככל הנראה באופן סופי. אבל בשלב הזה כבר היה לי ברור שלא אפנה שוב לעזרתם של טכנאים חלקלקים וחבריהם העבדקנים. הפעם כבר הבנתי שעלי להשליך את המקרר הישן לכל הרוחות, ולרכוש לי במיטב כספי מקרר חדש ונוצץ.

אלא מאי, שעיתותיי לא ממש בידי, וכך חלף לו כשבוע תמים בו ניסיתי להגיע לחנות למכשירי-חשמל באזורי, ופשוט לא הספקתי. בין השעות המוקדמות בהן אני יוצא לחדר-כושר והשעות המאוחרות בהן אני שב הביתה מהמשרד (או מבילוי כזה או אחר) איכשהו לא יצא לי להגיע לחנות כזו כשהיא פתוחה.

כשתיניתי את צרתי זו בפני חבריי המרובים, תפסו אלה את ראשם בידיהם וזעקו מרה. חנות למכשירי חשמל? אלוקים אדירים, הרי זה כאילו כל-כך ניינטיז כזה! מה, אתה לא יודע שהיום קונים מקררים – וכמעט כל דבר אחר בעצם – באינטרנט?

אינטרנט... המממ... נשמע לי קצת חשוד. מה, לקנות מקרר בלי לראות אותו בכלל, לא כל שכן בלי לבעוט לו בצמיגים? אלא שהלחץ החברתי בשילוב עם מצוקת הזמן עשו את שלהם, ולבסוף נכנסתי בלב כבד לאחד מאתרי השוואת המחירים שצצו בארצנו כפטריות-רגליים אחרי הגשם הראשון. דקות לאחר מכן כבר הייתי בטלפון עם שימי ממחלקת המכירות של פיחסה-עלייך-דוט-קום, ועוד שניות בודדות אחר-כך כבר חויב כרטיס האשראי שלי בכמה אלפי שקלים. באותו רגע נכנסתי, מבלי דעת, למה שההיסטוריונים של הפריג'ידולוגיה עתידים לכנות "תקופת ההמתנה".

אתר האינטרנט פיחסה-עלייך-דוט-קום, זאת יש לדעת, מתחייב לספק את הסחורה תוך שלושה עד שנים-עשר ימי עבודה. כשאתה מדבר עם שימי הוא מבטיח לך (תוך שימוש בכינוי המבחיל "אח שלי") שהמקרר ינחת בדירתך תוך יומיים לכל היותר. בפועל מקובל לנצל את מלוא שנים-עשר ימי העבודה הקבועים בחוק (כולל חגי הדרוזים, שזה יוצא משהו כמו שבועיים וחצי) – ואז לשלוח את סיגלית ממחלקת אספקות להתקשר ולהתנצל. סיגלית (כשההטעמה על הגימ"ל כמובן) מגייסת לעזרתה שביתות עלומות במכס, כמו גם פרעות במפעל ייצור המקררים בסין. באנחת הַשלמה מבין הרוכש (המכונה בפיה "מאמי") כי יצטרך ככל הנראה להמתין עוד כמה- ימים-עד-שבוע-מקסימום.

בפועל עוברים כשבועיים נוספים, והאביב התל-אביבי מפנה את מקומו לקיץ לח, עד שסיגלית-עם-ההטעמה-על-הגימ"ל מתקשרת בשמחה להודיע שהמקרר אכן הגיע, ושיטלפנו אולי מ"מובילי הצפון" לתאם את ההובלה. ואכן, לא חולף יותר משבוע נוסף ומחמוד מ"מובילי הצפון" מתקשר אלי, ומבקש ממני להיות בבית ביום חמישי הבא משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים כדי לקבל את פני האורח החשוב.

ואכן, באותו יום השכונה לובשת חג ואני נוטל יום חופש וממתין בהתרגשות למובילים. מחמוד ושותפו מוחמד מגיעים בדייקנות של שעון אוזבקי בשתיים וחצי בצהריים, אחרי ריבוא טלפונים ותירוצים (פקקי הצהריים ביציאה מכפר טאמרה מעולם לא נראו אימתניים יותר, יש לציין). כשהם מגלים שמדובר בקומה רביעית בלי מעלית הם מביימים סצנת התעלפות שלא הייתה מביישת את מרילין מונרו, אבל כשאני מנפנף לנגד עיניהם בטיפ שמן הם מתעשתים חיש-קל ומעלים את המקרר בסבלנות לדירתי. אני מבקש מהם להוריד עמם את המקרר הישן, כפי שקבעתי עם סיגלית הכלבה המגעילית, אבל העברית המצוינת שלהם נעלמת לפתע, ולבד ממנוד-ראש זעוף אני לא ממש מצליח לתקשר איתם. רק שליפת כמה שטרות נוספים ונפנופם מתחת לאפם של מחמדינו מחזירה אותם לאיתנם, והמקרר הישן מתחיל את דרכו במורד המדרגות, כאשר אני מעיף מבט מהיר לכיוון המקרר החדש שלי ומגלה שלא זה מה שהזמנתי.

בירור קצר מראה שצמד המ"מים העלה כל הדרך למטבח שלי את התכשיט הלא נכון – מקרר נחות מזן "אמקור" – במקום את המקרר הגרמני העילי שרכשתי במו כספי הדל, ושנותר מבויש באחוריי המשאית שלהם. עוד סיבוב הופעות בסגנון עדות עלה-ורד, ומובילי הצפון נעלמים מחיי בענן זיעה סמיך, כשבמטבחי ניצב בטח המקרר העדכני. חבוט משהו מייסורי הדרך, אבל בהיר, מוצק ואמיתי כמו שאר בני גזעו הטבטוני.

השלב הבא – צריך להזמין טכנאי כדי שיוציא את הפסקודניאק מאריזתו ויפעיל אותו. טלפון לסוכנות מגלה שהם לא מכירים, לא את פיחסה-עלייך-דוט-קום ולא את מובילי הצפון. אביבית מהסוכנות רומזת לי שבטח הברחתי את המקרר מירדן דרך השטחים הכבושים, ושאם זה תלוי בה היא לא מתכוונת לתת שום שרות לעוכר ישראל כמוני, ותהא זו תרומתה הצנועה למאמץ הפטריוטי הגואה בארצנו (אביבית כמובן לא התנסחה באופן הזה אלא במילים בסיסיות בהרבה, תוך היעזרות בשלל מילות קישור חד-הברתיות כמו "אֶה", אבל ככל שהצלחתי להבין – זו הייתה כוונתה).

לא אלאה אתכם בשלל טלפוני הקימבוץ שנאלצתי לבצע כדי לקשור את הקצוות, ולאפשר הגעה של טכנאי מורשה לביתי. הרשו-נא לי רק לציין כי גם אותו טכנאי קבע איתי ליום שלישי שלאחר מכן, בין שתיים בצהריים לשמונה בערב, אבל בחמישה לשתיים, כשכבר התייצבתי בבית, קיבלתי הודעה מאחת מורנית ממחלקת תיאום-טכנאים שהאוטו שלו נתקע בפקקי הצהריים האיומים של מושב צופית ולכן נצטרך לתאם מועד אחר.

המועד תואם, השיטה פרחה והשוחט שחט. הוד טכנאיותו אכן הגיע, השמיש את הפלא הפרוסי, גבה עוד צרור שקלים ונעלם בשריקה עליצה אל תוך הלילה. פריץ, כפי שהתרגלתי לקרוא למקרר החדש שלי, המהם חרישית בפינת המטבח וכמה שעות לאחר-מכן כבר יכולתי ללגום דייאט-קולה צוננת תוצרת ביית.

כשסיפרתי לכל חבריי על התלאובות שעברתי צקצקו כולם בנימוס ואמרו לי שמה קרה לי, מקרר הרי לא קונים באינטרנט. לא זאת אף זאת, כולם הסבירו לי בדיוק למה לא הייתי צריך לשלם למובילים על הורדת המקרר הישן, למה לא הייתי צריך בכלל להמתין לטכנאי כדי שישמיש את המקרר, או למה לא הייתי צריך לאפשר לאף-אחד מ"נותני השירות" המרובים להתעמר בי כך.

אבל לי כבר לא היה אכפת. פריץ ואני התאהבנו זה בזה מהרגע הראשון, ומיום שחזרה הדייאט-קולה הקרה לשרור במעוני הדל, שבו עימה השקט ושלוות-הנפש. לחייכם, חברים! מי ייתן ולא תדעו עוד משקאות פושרים באמצע הקיץ התל-אביבי הדביק!

קוראים לו ליפא העגלון

והוא אולי האחרון

שיש לו עוד פלטפורמה ישנה.

איני מבין בשום פנים

לאן כולם ממהרים -

ריצה לקראת השד יודע מה.

אז ליפא העגלון אומר

שקצת פחות זה קצת יותר,

צריך למתוח המושכה

וקצת לקחת חזרה.

היה פעם "שלג לבנון"

ו"שניר" , "כרמל" , "קפה חרמון",

היום יש "דיצה", "פיצה", "מונסניור".

גם לעגלון פשוט מובן

שיש ללכת עם הזמן -

ללכת מילא, למה למהר?

אז ליפא העגלון אומר...

שיחת רעים, מילה חמה

היום כמעט ולא תשמע -

כל איש נושא נאום או סתם צועק.

פגישה - חברותא - להד"ם

ושכונסים עצרת עם

נואם בפני אולם מלא, על ריק.

אז ליפא העגלון אומר...

בעיר הזו ישנו תחביב

שפרושו הוא להחליף -

כולם כאן מחליפים ומחליפות,

דירה או צבע שערות,

ריהוט, רעים, כלבים, שמות,

שמלות ובעיקר את הדעות.

אז ליפא העגלון אומר...

אז מה אני אומר, רעי,

אסור לרוץ יותר מדי,

אפשר בעגלה בזמן קריב.

אך אם נרוץ מהר, מהר

אז כל העסק ישבר -

על כן כדאי, גם פעם להקשיב (מתי)

כשליפא העגלון אומר...

ליפא העגלון 

ביצוע: בצל ירוק

מילים: יחיאל מוהר

לחן: אריה לבנון