כה  מִי-פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה; וְדֶרֶךְ, לַחֲזִיז קֹלוֹת. (איוב פרק ל"ח)  

אמסטרדג, בירת הולנד, היא מהערים החביבות עלי בתבל. קרת יקרה זו מצליחה לקפל בחובה ניגודים לרוב: מחד גיסא, זוהי עיר קטנה, ציורית ורגועה, ומאידך היא פרועה, סליזית ולעתים אף מטונפת כדבעי. אכן, פנים רבות לה , לוונציה זו של הצפון. וכך למשל, לצד משפחה הולנדית מטופחת המדוושת לה בניחותא דרך פארקים מוריקים, ניתן לראות ליד התעלה שיכור עבדקן שריחו חמוץ מנשוא, המתגולל לו בקיאו.

ע/ר המיתולוגי הפעיל עלי את קסמיו הנושנים ושכנע אותי להתארגן בחופזה ולהצטרף אליו ליומיים בינות חריצי הגבינה והקבקבים. הסיבה הרשמית הייתה קיומו של מצעד הגאווה בעיר, אירוע מפואר במיוחד שלמעשה איננו מצעד רגלי אלא משט על התעלות. כדי שלא אתלבט יותר מדי, שלף ע/ר מנבכי האינטרנט גם אירוע בשם "השבתון הקווירי" שנערך במקביל לסופ"ש הגאווה, ובו מתכנסים המוני אגזוזנים יהודיים מכל כנפות תבל כדי לעיין בטקסטים תלמודיים ולקבל ביחד את פני שבת המלכה. ואכן, היה זה המסמר האחרון בארון קבלת ההחלטות שלי. חיש קל רכשתי במיטב כספי כרטיס טיסה, ע/ר מצדו הזמין לנו מלון, וכך יצאנו יחדיו לארבעים ושמונה שעות של שכרון צבעונים.

המלון שהצליח ע/ר לארגן התגלה כ – איך לומר זאת בנימוס – בסיסי ביותר. מיטת סוכנות נושנות העלו במורת-רוח עננת אבק כשרק העזנו להניח עליהן את ישבנינו הלאים. בחדר האמבטיה, שהיה צבוע בחום-אדום מחליא, המתין לנו סבון בודד ולידו מעין שקית חרדל מקדונלדית שהכילה טיפת שמפו זול. וילון ניילון מעופש הפריד בין אסלת פלסטיק נושנה לבין מקלחת עבשה. הרמתי גבותיי בתהייה, אבל ע/ר הבטיח לי שחרש כמעט את כל מלונות העיר עד שמצא את שכיית החמדה הזו. ואכן, בהמשך החופשונת, בכל פעם שעברנו ליד מלון – ולו הנידח ביותר – מייד ציטט לי המיתולוגי את מחיריו השערורייתיים, אות לכך שאף אכסנית לא חמקה מבירוריו הקפדניים.

את היום הראשון מבין השניים הקדשנו לסיור התאקלמות בעיר. טיילנו בנחת בין התעלות, והסתכלנו בחמדה על חזיתות הבתים הפונים למים,שכרכוביהם מפוסלים מעשה-אמן. העיר מַלאָה הומונים מכל רחבי העולם, וכך, עת לגמנו סלט מוקפץ ב"כיכר המדינה" המקומית, ישבו לידינו שני זוגות של קוקיצות, האחד אמריקאי והשני צרפתי, ודנו בהתלהבות בטרנדים העדכניים ביותר בתחום עיצוב המרפסת. דובונים שריריים בגופיות חלפו בגאון על-פנינו, ומחוטבים בבגדי מעצבים עיקמו אף כלפי עונדי עור מקריחים. מעל כל עץ רענן התנוססו שרשראות של דגלי גאווה, מתנופפים ברוח הקיץ הקרירה. למשך סופשבוע פרוע אחד כבשו המתרוממים את עיר הבירה ההולנדית, שהפכה במחי-ורדרדות לסדום של ממש.

ע/ר בילה בעברו ימים רבים באמסטרדם, ולכן הקפיד הפעם לעצור בכל מזללה מקומית כדי לנגוס בדבר-מאכל שיחזיר אותו לנעוריו האבודים. בדוכן רחוב צבעוני אכלנו צ'יפס טבולים במיונז, ובבית-מאכל שמנוני ונחבא אל הכלים נגסנו בתאווה בקרוקט, מין קציצה פריכה של תפו"א ובשר עטופה בפירורי לחם ומטוגנת קשות. בערב הסבנו אל שולחן מקושקש במסעדה אינדונזית קטנה והתכבדנו בשלל סוגי אורז, אטריות וסלטים, השוחים במגוון רוטבֵי קוקוס ובוטנים. בעודי דוחס לפי שיפוד מתובלן חשבתי לפתע על עמית המדריך החתיך, שהודחק בעוז מזיכרוני, וחלחלה רגעית אחזתני. אך מיד התעשתי ושבתי לנבור באורז המבהיק ומלא כל-הטוב שעל צלחתי.

מאוחר יותר יצאנו לצפות במסיבות הרחוב שגדשו את העיר. כל בית-מרזח קטון הוציא דוכן וכסאות אל המדרכת, ומכר דליי-ענק של בירה מקציפה בשלל גוונים, מזהוב חיוור ועד שחור עמוק. מוזיקת אייטיז מחרישת אוזניים בקעה מכל חלון, ועל האספלט התגודדו המונים של הומונים, מחייכים, מתחככים, ועושים עיניים זה לזה כאילו אין מחר. רחוּלירדֶבארסטראט, הרחוב המרכזי של האוחצ'יות המעוצבות, המה נחשולי אדם צפופים כמו היה רחבת הכותל בשעת ברכת כוהנים. גם ווארמוּססטראט, מעוז לובשי העור, נגדש עד גדותיו בקהל החוגגים. אין ספק שעיר התעלות, בשונה נניח מעיר דויד, יודעת לפרגן להומוניה את יום חגם.  

מפאת עומס החגיגות החלטנו לוותר על ההרצאות של השבתון הקווירי, וחזרנו רצוצים למשכן-הפאר שלנו, בו נרדמנו חיש-קל. למחרת התעוררנו מאוחר, אבל לבנו נקפנו והחלטנו לפני המצעד לנסות בכל-זאת לטעום קצת קולטורה. חלילה שלא יגידו השכנים שכל מה שמעניין את האגזוזנים האלה זה רק בידור קל. שמנו אם כן פעמינו לאזור המוזיאונים של אמסטרדם, בו שוכנים מוזיאון ואן-גוך, המוזיאון הממלכתי וגם בית-הנכאת העירוני. ההתלבטות הייתה קשה, אך לבסוף הוכרע הפור. צעדנו קוממיות אל כר הדשא שבין הבניינים, השלנו נעלינו מעל רגלינו, הסרנו מכסה מעל צידנית מאולתרת, ופצחנו בפיקניק שאין שני לו. לחמניות בהירות נמרחו בחמאה צהובה ונגדשו גבינה קשה וריחנית. נתחים של שינקען משוייש-עורקים נטבלו בחרדל וקופלו מעדנות אל פרוסות לחם-שיפון מקומי. וורמיר ורמברנדט מעולם לא הרגישו לי תרבותיים יותר.

ניערנו את חוצנינו ליונים התוקפניות ("ממש כמו ב'הציפורים' של היצ'קוק" רטן ע/ר כשצוצלת רעבתנית ניסתה לנגוס בקמיצתו) ופנִינו לאירוע המרכזי. הפעם, שלא כבעבר, לא היינו צריכים לתפוס מקום על אחד הגשרונים שמעל התעלות, או על אחת הגדות, כאחרוני האספסופאים. הפעם, תודות לישראבלוג הנערץ וליריב משיחו, טופפנו מעדנות אל הגדה – וממנה הזנקנו את ישבנינו למודי-הסבל הישר אל סירת הפאר של הגברת וגל. הגברת והפרעסר שלה התגלו כמארחים הקסומים ביותר שיכולנו לאחל לעצמנו. גם הם דאגו מראש לשלל מטעמים, החל בקרקרונים חרפרפים וכלה בפיסות של צלופח מעושן. וכך, כזוג מלכות כבודות, נפנפנו ע/ר ואנוכי לפשוטי-העם שנותרו על שפת-התעלה, ויצאנו ללוות את משט הגאווה ממרחק יריקה.

הסירה התנודדה על המִשבָּרים ואז התמקמה לה בניחותא על שפך האמסטל. בעוד אנו מכרסמים עוד ועוד סוגי גבינה, חלפו על פנינו ספינות מקושטות בזו אחר זו, האחת הזויה יותר מרעותה. סירה של דראג קווינז בלבוש אינדונזי מסורתי, ואחריה סירה של איגוד מנקי-הרחובות החד-מיניים. סירונת של בנק גדול, עם הכיתוב "גאווה פרטית = גאוות הבנק", ובעקבותיה כלי-שייט של דובים יצירתיים שהתחפשו כולם, עד האחרון, לדיווה נאנה מושקורי. ועוד ועוד ספינות שהתהדרו במגוון רקדני גו-גו חטובים, משפחות חד-מיניות המנופפות בתינוקיהן מעל הגלים, וטרנסווסטיטים בחצאיות הולנדיות מסורתיות. עד דלא ידע.

אחרי כמה שעות בשמש הקופחת הרגשנו שמיצינו את האירוע, והפרעסר ניווט במומחיות הרחק מההמון הסואן וישר לשפתו של בית-קפה אופנתי. ישבנו ארבעתנו מעל התעלה, לגמנו בירה צוננת, הבטנו בקהל הססגוני, והרגשנו על גג העולם. קשקשנו, פטפטנו, החלפנו חוויות, שכחנו לגמרי שרק באותו בוקר נחתו קטיושות ליד חדרה.

נפרדנו מהוגלים וחזרנו לחדר. עוד תכננו לצאת בערב לרחובות החוגגים, אבל העייפות וההתרגשות הכריעו אותנו, וצנחנו אל בין השמיכות הצבאיות המגרדות כמו זוג דולפינים שבילה יותר מדי זמן מחוץ למים, לשמונה שעות מלאות של שינה עמוקה ומתוקה במיוחד. ולמחרת בבוקר – עוד סיבוב שוקולדים הכרחי בסופרמרקט המקומי, אריזות אחרונות, מונית לשדה-התעופה, שדרוג לביזנס באדיבות המוביל הלאומי, והביתה. תם הטקס. לשנה הבאה בירושלים הגאה.

הערת-אגב לסיום: חברים יקרים, אני חוגג היום שנתיים לפתיחת הבלוג. הייתם מאמינים?

וואללה, איך שהזמן רץ כשנהנים... J

Dans le port d'Amsterdam

Y a des marins qui chantent

Les rêves qui les hantent

Au large d'Amsterdam

Dans le port d'Amsterdam

Y a des marins qui dorment

Comme des oriflammes

Le long des berges mornes

Dans le port d'Amsterdam

Y a des marins qui meurent

Pleins de bière et de drames

Aux premières lueurs

Mais dans le port d'Amsterdam

Y a des marins qui naissent

Dans la chaleur épaisse

Des langueurs océanes

Dans le port d'Amsterdam

Y a des marins qui mangent

Sur des nappes trop blanches

Des poissons ruisselants

Ils vous montrent des dents

A croquer la fortune

A décroiser la lune

A bouffer des haubans

Et ça sent la morue

Jusque dans le cœur des frites

Que leurs grosses mains invitent

A revenir en plus

Puis se lèvent en riant

Dans un bruit de tempête

Referment leur braguette

Et sortent en rotant

Dans le port d'Amsterdam

Y a des marins qui dansent

En se frottant la panse

Sur la panse des femmes

Et ils tournent et ils dansent

Comme des soleils crachés

Dans le son déchiré

D'un accordéon rance

Ils se tordent le cou

Pour mieux s'entendre rire

Jusqu'à ce que tout à coup

L'accordéon expire

Alors le geste grave

Alors le regard fier

Ils ramènent leur batave

Jusqu'en pleine lumière

Dans le port d'Amsterdam

Y a des marins qui boivent

Et qui boivent et reboivent

Et qui reboivent encore

Ils boivent à la santé

Des putains d'Amsterdam

De Hambourg ou d'ailleurs

Enfin ils boivent aux dames

Qui leur donnent leur joli corps

Qui leur donnent leur vertu

Pour une pièce en or

Et quand ils ont bien bu

Se plantent le nez au ciel

Se mouchent dans les étoiles

Et ils pissent comme je pleure

Sur les femmes infidèles

Dans le port d'Amsterdam

Dans le port d'Amsterdam

Amsterdam

Paroles et Musique: Jacques Brel

בנמל באמסטרדם

מלחים מזמרים

חלומות ניחרים

שריחם ריח ים.

בנמל באמסטרדם

יש מלח, הנרדם

ומולו מפרשים

נרדמים בשנתם.

בנמל באמסטרדם

יש מלח, הגוסס

בתוך בוץ שתוסס

ריח בירה ודם.

בנמל באמסטרדם

יש מלח הנולד

בין אדיו החמים

של השחר הקם.

בנמל באמסטרדם

יש מלח המכרסם

ראשיהם של דגים

על שולחן מזוהם

הוא חושף את שיניו

שרקבו טרם זמן

את שיניו שטרפו

מפרשים וענן.

מכרסם בזנב

ובראש המפוצח

וקורא לטבח

הי, אתה, עוד מנה!

ולפתע הוא קם

וכולו שיהוקים

את קרביו הוא מקיא

לתעלות אמסטרדם.

בנמל באמסטרדם

שם רוקד לו מלח

ובלהט צובט

לזונה שתצרח

הוא רוקד בגאון

במכנס מזדקר

לקולם המנסר

של שרידי אקורדיון.

ולפתע כך סתם

הוא תופסה בזרועה

ואיתה נעלם

אל חשכת אמסטרדם.

ולמול הפנס

הוא שולח ידו

מרצ'רץ' במכנס

ושולף את כבודו.

בנמל באמסטרדם

מלחים שם שותים

הם שותים ושותים

הם שותים שוב שותים

הם שותים לכבודן

של זונות הרציפים

שהרבה אלפים

מעכו את גבן.

לכבודן של פרוצות

הנמכר בפרוטות

ומקנחים בבגדם

את חוטמם זב הדם

וכשהם נזכרים

בבגידת נשותיהם

את המכנס הם פותחים

ומשתינים עליהם

ומשתינים עליהם.

בנמל באמסטרדם.

בנמל באמסטרדם.

אמסטרדם 

ביצוע: קורין אלאל / דני ליטני

מילים ולחן: ז'אק ברל

גירסה עברית: דן אלמגור