יא וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם.  (מלכים ב פרק ב)  

מעשה חלמאות כמו זה שארגנתי לעצמי בשובי כעת מניו-יורק המעטירה לארה"ק, מן הראוי שיוקדש לו פוסט נפרד. זה שעשיתי טעות של טירונים – נו, מילא. אבל איך ששילמתי עליה בריבית דריבית, פלוס מע"מ פלוס דרושים, זה כבר משהו ששווה סיפור. אז תקשיבו טוב, הנה זה בא.

במוצאי יום שני האחרון, עת יצאו שלושה כוכבים, וקדושת-היום איבדה מתוקפה, עזבתי בצער את דירתם של אש"ג וצ"ג בפינת השדרה השביעית ורחוב 58, והעמסתי את מטלטלי על מונית צהובית מהזן המוכר. "לג'יי.אף.קיי" אמרתי לנהג, ושקעתי אחורה בכורסת העור הנוחה (???).

הדרך חלפה-עברה לה חיש-קל, וראשי כבר התנודד, נים-ולא-נים, כהכנה לטיסה הארוכה הצפויה לי. במהלך אותו היום התרוצצתי לא מעט ברחובות העיר, לבדי, וגם עם אש"ג, צ"ג ובנותיהם השתיים, והקפדתי שלא לנוח אפילו דקה (אפילו דקה). הכול במטרה לצבור עייפות רבה ככל הניתן לקראת הטיסה, כך שברגע שימריא המטוס אשקע בשינה עמוקה מני-יָם ולא אקיץ עוד, עד הגיענו לתל-אביב.

נמל-התעופה ע"ש ג'ון קנדי נמצא ממזרח למנהטן, על גבול קווינס וברוקלין. בשעות הערב התנועה לכיוונו עמוסה למדי, בשל המוני העובדים החוזרים ממשרדיהם שבעיר לבתיהם שבפרברים. בכל זאת ארכה הנסיעה רק בארבעים דקות, ואני שילשתי לידו של הנהג את שישים הדולרים המסורתיים, ופניתי עם שתי מזוודותי עמוסות ותיק-היד שלי לתור של אל-על.

התור התנהל בעצלתיים, ומוחי, כמו מוך, התמקד בשום-דבר-מיוחד. ואז, בהגיעי לדלפק, עיינה הפקידה בכרטיסי והעירה אותי משרעפיי. "אדוני." אמרה – "הטיסה שלך לא יוצאת מג'יי.אף.קיי אלא מניוארק".

זה השלב להסביר לַפָּחות-מנוסים שבין הקוראים כי לעיר ניו-יורק יש שלושה שדות תעופה. משניים מהם, ג'יי.אף.קיי וניוארק, יוצאות טיסות לישראל. כמעט מדי ערב מוציא המוביל הלאומי שלנו שתי טיסות במקביל – אחת מכל שדה. ובכן, הגעתי בשעה הנכונה, ואל חברת-התעופה הנכונה – אבל לא לשדה התעופה הנכון. ואיך לעזאזל זה קורה דווקא לעבדכם הפולני, שבודק שלוש פעמים כל צעטאלע ואחר-כך עוד פעם ליתר בטחון? לא ממש ברור. עודף בטחון עצמי, בשילוב עם קצת עייפות וקורט של בלבול – וזה מספיק. התבשיל נרקח, והוקדח.  

התחושה ברגע הגילוי מוכרת לכולכם: תחתית הקיבה מקפצת כאילו הפילו אותה מהקומה החמישים של האמפייר-סטייט-בילדינג בלי לדאוג לעניין השולי של סידורי הבטיחות. האונה השמאלית מבצעת סאלטות שלא היו מביישות את מתעמלות נבחרת רומניה באתלטיקה קלה, ואילו האונה הימנית פותחת פה-ג'ורה על השמאלית ונוזפת בה בפולנית צחה ובקולי קולות.

אבל תוך דקה התעשתי, וביקשתי מהדלפקנית הנאווה לקרוא לאחראי. כשהגיע אותו אמיר (או תמיר), כולו אומר חשיבות עצמית, שאלתי אותו אם יוכל להעלות אותי על הטיסה מג'יי.אף.קיי למרות שהכרטיס שלי הוא לטיסה מניוארק. "הטיסה מפוצצת" אמר תמיר (אמיר?), ברוֹך של בלוק איטונג. "רק ברגע האחרון אדע אם יש מקום. במקום לקחת צ'אנס אני מציע שתיקח מונית לניוארק. זה יעלה לך מאה דולר וייקח לך שעה אם אין פקקים – אתה עוד יכול להספיק".

תוך דקה כבר דהרתי לכיוון תחנת המוניות עם שתי מזוודותיי העמוסות. "ניוארק?" תהה הסדרן הפורטוריקאני, והסתכל עלי כלא-מאמין. למעשה זה נשמע יותר כמו "נוּ-ארררררררר????". ואז, כשאישרתי, הסתובב וקרא לאחד, חוליו, ופלט מין ראט-טאט-טאט-טאט מהיר שכזה בספרדית לא-ברורה. בטח משהו כמו "אל תשאל אחי, מצאתי בשבילך את הטאמבאל של הלייף. אתה הולך לעשות עליו את החודשית".

עוד דקה, וכבר הייתי במושב לצידו של חוליו, כשאוזניי נמשכות אחור כמו אלה של קוקר-ספאניאל, מחמת הרוח העזה. "אל תדאג", הרגיע אותי הלז. הוא התחיל להרים כמה טלפונים לעמיתיו כדי לברר אילו דרכים פנויות והיכן לעומת זאת יש פקקים. ואז התווה בפניי את המסלול בקווים כללים: חוזרים מג'יי.אף.קיי למנהטן דרך הווילימסבורג ברידג', חותכים את הלואר-איסט-סייד לכיוון ההולנד טאנל, ומשם ישר לניו-ג'רסי ולשדה-התעופה של ניוארק. פרוסת עוגה.

המונית דהרה בכבישים העמוסים וזיגזגה בין מכוניות פרטיות, משאיות ואופנועים, תוך שחוליו מנופף את אגרופו לכל עבר ומדי פעם זועק קללה כזו או אחרת בספרדית שורשית. פעם בכמה דקות הוא הקריא לי תזמון, לאמור: אם נהיה על הגשר תוך חמש דקות, אנחנו במצב מצוין. אם נחצה את התעלה עד רבע-ל, אנחנו על הסוס. ואכן, צמד פרשים עשויים ללא-חת שכמונו, התקדמנו באורח מעורר הערצה ממש, תוך חתירה למגע מהסוג הניאו-גולנואידי העיקש. כל הכבוד, ריספקט ואף סחתיין.

ואז, כמה מיילים לפני הירידה מהכביש המהיר לכיוון ניוארק, קרה הלא-יאומן. תוך שמכוניתו של חוליו מאיצה ומתפתלת בין הנתיבים ממש כמו למבורגיני על ספידים, ראינו לפנינו פתאום שובל של פנסים אדומים. ותוך דקותיים, בלי ג'ק ובלי רובינזון, הצטרפנו לזנבו של פקק-תנועה עצבני – ומייד סינדווצ'ו אותנו מאחור עוד כמה מכוניות. וזהו. עומדים.

מחוג הדקות בשעון שלי תקתק כמו מטרונום אגרסיבי במיוחד. חוליו פתח גלגל"צ, ואכן, אחרי כמה דקות, הכריזה הקריינית ברינה על תאונה קטלנית בניו-ג'רסי שגרמה לעצירת התנועה סביב מחלף היציאה שלנו. חוליו חבט חליפות בהגה ובמצחו, ואילו אני חבקתי את הלפטופ שלי וניסיתי לחשוב למי אני צריך להודיע על פספוס הטיסה הצפוי, ומה בעצם עלי לעשות בסיטואציה שכזו. אין דבר מרגיע ומטהר כעשיית רשימות בראש, ומכיוון שכבר מלכתחילה הייתי עייף כדבעי, צנחה עלי שלווה גדולה באופן לא-צפוי. מתישהו השתחרר הפקק וחוליו שב לדהור, אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב. כשהגעתי לדלפקים של אל-על בניוארק, באיחור של כרבע שעה, היה המתחם כולו שומם, כמו מכון-כושר של דוסים בבוקר יום כיפור.

 נפרדתי בדמעות שליש (ובמאה דולר) מחוליו הדוהר בדרכים, ופניתי עם מזוודותיי העמוסות ותיק-היד המדושן שלי לקומת הטיסות היוצאות. תוך דקות מספר מצאתי את אשר אביתי: לוח עם מספרי-טלפון של מלונות, אליו צמודה שפופרת-חירום שחרחורת. נאנחתי והתחלתי לחייג.

המלון הראשון שניסיתי רצה שלוש-מאות דולר. זה שאחריו רק מאתיים חמישים. בסוף הצלחתי להתארגן על לילה בשרתון ניוארק במאה תשעים ותשע תשעים ותשע בלבד, פלוס מיסים. השאטל של השרתון אוספת נוסעים ממגרש חנייה מספר ארבע, אליו מגיעים ברכבת העילית של שדה-התעופה – שהייתה כמובן בהאטת-שירות עקב שיפוצים. בסופו של עניין מצאתי את עצמי רק לקראת חצות עם כל הכבודה שעלי לפני פקיד-הקבלה המפוהק של השרתון. חתמתי על כל המסמכים ועליתי לחדר 1101 שהוקצה לי ע"י המפוהק. כשפתחתי את הדלת רחרחתי את האוויר בתמיהה, שהתחלפה במיאוס כשהדלקתי את האור. החדר היה מטונף כאילו דקה לפניכן הסתיימה בו מסיבת פיג'מות של שלושה פילים אלכוהוליסטים עם מעי רגיז.

זו הייתה ללא ספק נקודת השפל של אותו ערב. כן, אני יודע, יש מספיק מקומות אחרים להצביע עליהם כעל נקודות שפל פוטנציאליות. אבל מבחינתי – שם זה קרה. בעודי עומד מיוזע ומסריח עם שתי המזוודות ותיק-היד, בחדר החדש והיוקרתי שלי, אל מול הבלגאן האטומי, פשוט רציתי לבכות. למעשה, אם הייתי שמאלנית חלושה או איזה קוקסינל אוכל בתחת בלי שערות על החזה, בטח הייתי פשוט מתיישב שם ובוכה. אבל היי, אני קצין (!) בצה"ל (!!!) (אוקיי, סוג של). וחוץ מזה, יש את הרגש הישראלי הקמאי של "הם מנסים להוציא אותי פראייר או מה?". הרמתי את שפופרת הטלפון בחדר ושטפתי כהוגן את פקיד הקבלה, שלא לגמרי הבין מאיפה בדיוק הגיע השצף העכור הזה דיירקט לאוזן שלו.

רבע שעה מאוחר יותר כבר הייתי בחדר 543 שנראה הרבה יותר טוב. התקשרתי לסוכנת הנסיעות שלי בארץ והשארתי לה הודעה קוֹלית עם בקשה לעזרה (השעה בישראל הייתה בכל זאת מוקדמת למדי). התקלחתי ונכנסתי למיטה במטרה להתמוטט תוך שניות. למרבה הצער, זה היה בדיוק השלב שבו האדרנלין החליט להפריע לי, וכך, אחרי כל מוראות אותו יום, התהפכתי עוד כשעה ונרדמתי רק לקראת אחת וחצי בלילה.  

צלצול הטלפון קרע אותי משינה עמוקה. הסתכלתי בשעון: ארבע בבוקר. מעברו השני של הקו הייתה סוכנת הנסיעות שלי, שהבהירה לי את מצבם העגום של הדברים. בשל עונת החגים, כל הטיסות היוצאות מניו-יורק בשלושת הימים הקרובים מלאות עד אפס מקום. יש לה רק מקום אחד מובטח עבורי בטיסה שעומדת לצאת מניוארק עוד כמה שעות, במחיר של 1200 דולר לכיוון אחד. האם אני לוקח אותו?

כל הקללות שלמדתי מחוליו השועט בדרכים עלו בערבוביה לראשי, אבל בלעתי הכול חזרה ואמרתי לה בקול אמיץ: לוקח. ומשלב זה כבר הייתי על טייס אוטומטי. התקלחתי שוב, התלבשתי, הכתפתי את שלל התיקים וירדתי לדלפק-הקבלה. שילמתי על החדר, לקחתי את השאטל חזרה לחניון מספר ארבע, את הרכבת העילית לטרמינל, ואת עצמי לדלפק הבידוק. כרטיס העלייה למטוס הונפק, השיקוף הכולל בוצע, פסעתי דרך הגייט והתיישבתי במושב המוקצה לי, באנחת-רווחה שנשמעה כמו ההינדנבורג אחרי שנִבעה בה חור. זהו, מכאן כבר לא יורידו אותי.

למרבה המזל הייתי עייף עד למאוד-מאוד, משום שהטיסה עצמה הייתה מהגרועות שחוויתי מעודי. הבוקר שאחרי יום-כיפור הוא כנראה הזמן המועדף על אחינו החרדים להשתנע על נשיהם וטפם (הרבה טפם!) מק"ק ניו-יורק לארה"ק. הייתי החילוני היחיד על המטוס, מה שאומר שבמושבים לידי ישבו לא רק זוג מבוגרים אלא גם שני תינוקות, וכך גם לפניי, מאחוריי ומצדדיי. לכל אורך עשר שעות הטיסה היה האוויר מלא במקהלה של צרחות, צווחות, בכי ונהי. אבל אני ישנתי שנת ישרים, ורק פעם בשעה, כשתינוק בעט בי או פלט עלי, התעוררתי לרגע – וחזרתי שוב לישון.

וכך נחתתי בארצנו הקדושה ולבי מתרונן. מה לי חוליו ופקקיו, מה לי שרתון ניוארק וטינופתו הצואה, מה לי כיסי הנקוב והמרוקן מדולריו. ארץ-ישרואל שלי, אדמת קודש! עלייך ניצבות רגלי, ובפי רק תפילה אחת: לבל אשכח מעתה עיין י' פעמים בכל בדל-פתקית, וכפליים מכך בכל ספח ממורטט. שנית הטעות לא תיפול!!!1

All my bags are packed, I'm ready to go

I'm standing here outside your door

I hate to wake you up to say goodbye

But the dawn is breaking, it's early morn

The taxi's waiting, he's blowing his horn

Already I'm so lonesome I could cry

So kiss me and smile for me

Tell me that you'll wait for me

Hold me like you'll never let me go

I'm leaving on a jet plane

I don't know when I'll be back again

Oh, babe, I hate to go

There's so many times I've let you down

So many times I've played around

I tell you now, they don't mean a thing

Every place I go, I think of you

Every song I sing, I sing for you

When I come back, I'll wear your wedding ring.

So kiss me…

Now the time has come to leave you

One more time let me kiss you

Then close your eyes, I'll be on my way

Dream about the days to come

When I won't have to leave alone

About the times, I won't have to say

So kiss me…

Peter, Paul & Mary

Leaving On a Jet Plane