ד וְלִיהוֹנָתָן, בֶּן-שָׁאוּל, בֵּן, נְכֵה רַגְלָיִם; בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל, וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס, וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ, וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת. (שמואל ב פרק ד)
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שלקחו לו חצי מהפנים. פשוט על הפנים. זה מרגיש כמו מין נִמלול כזה בצד שמאל, כמו אחרי שמקבלים זריקת הרדמה מרופא-שיניים וההשפעה טרם חלפה. אבל איזה זריקה ואיזה נעליים – כבר שנה לא הייתי אצל רופ"ש! (באמת צריך לקבוע תור). אז מה זה הדבר הזה לעזאזל?
מתקלח, מתלבש, מגיע למשרד. שותה כוס קפה. אופס, חצי מתכולת הכוס חומק בשובבות מבין השפתיים הסרבניות, ומוצא את דרכו היישר אל המקלדת. מסתבר שאני כבר לא ממש שולט בצרכיי. יש למישהו חיתול למבוגרים? אני מנסה למחות את זכר עמלק, ולמשמע קולות הספיגה נכנס לחדר עמיתי א"ש ונועץ בי עיניים. "הכול בסדר?" הוא שואל, ואז שולח אלי מבט בוחן נוסף. "מה קרה לפנים שלך?".
אני מחייך וא"ש נרתע בבהלה. מסתבר שרק חציו הימני של פי התעקל לו אל-על בשובבות חיננית, בעוד החצי השני של האגרה שומר על רצינות תהומית, כיאה לישיבות שבועיות משמימות ולא לאירוע מבדר (?) כמו זה שלפנינו. "אתה חייב לראות רופא!" הוא פוסק נחרצות – ולמען האמת, במידה מסוימת של צדק. אני כשלעצמי, יש לי נטייה טבעית פשוט לחכות שזה יעבור. גם אם "זה" הוא נניח חתך עמוק ומדמם באורך עשרה סנטימטרים ביד שמאל, שניסתה לפתוח חלון תוך השענות עליו וחדרה בנונשלאנטיות מבעד לזגוגית (סיפור שקרה באמת – אל תנסו זאת בבית).
א"ש שולח אותי לא"ז, הידוע בקשריו הענפים בתחום הרפואי. א"ז מרים כמה טלפונים ופוסק נחרצות שעלי לגשת לאלתר לחדר מיון כדי לקבל זריקת קורטיזון. אמאל'ה! קורטיזון זה לא משהו שנותנים ללווייתנים לפני ניתוח לשינוי מין? אני מנסה לסרב חלושות אבל כל החבר'ה בעבודה כבר מתחילים להפליג בתיאורים של מה יכול לקרות אם לא אטפל בעניין מייד. אני מתרשם שמסכת המוות של רעמסס השני הולכת להיראות הרבה יותר מלאת חיים ממני, אם לא אתפוס טרמפ דחוף לאיכילוב, עדיף במסוק. בסדר, בסדר, אני יוצא! באמצע יום עבודה! המסמכים הדחופים הם על מצפונכם, שמעתם?
למרות הכול אני נוסע קודם-כל לרופאת המשפחה שלי, ד"ר ר' הכבודה. חדרי מיון תמיד נשמעים לי כמו שילוב של בוקה ומבולקה מצד אחד ("מהר, חבּר לו את האלקטרודות! אני סופר, אחת, שתיים...") ופינות המתנה עמוסות דמויות עממיות מצד שני ("לא גיברת, אני הייתי קודם! את לא רואה שהילד בוכה כבר שעה?"). אולי לד"ר ר' יהיה רעיון יותר טוב? ד"ר ר' כמובן בישיבת-צוות ואני מפעיל את כל שיטות השכנוע שביכולתי כדי שישלפו אותה משם. בעצם כל מה שאני צריך לעשות זה לחייך, והאחות המבוהלת מתפלצת מייד ושולפת את הרופאה הטובה מחדר הישיבות. הנ"ל מעיפה בי מבט ומייד מתחילה אתי סדרה מהירה של בדיקות.
לפקודותיה אני עוצם את שתי העיניים, מקמט את שני צידי המצח, מרים גבות בתמיהה ומנסה לנדנד את האף מצד לצד כמו המכשפה סמאנתה, גיבורת ילדותי. מה עם האוזניים? שננסה לעשות דאמבו? ד"ר ר' מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח, ופוקדת עלי לסגור את הפה ולנפח את הלחיים. אופס, האוויר דולף החוצה כמו מוונטיל ממורטט. כן, באמת אין לי יותר מדי שליטה על השפתיים. מזל שלא נתבקשתי לשרוק – לידי אפילו יפה ירקוני הייתה נשמעת כמו ציפור רננים נעלסה. ד"ר ר' רושמת כמה דברים על דף נייר, ואז מתקנת את משקפיה על אפה ואומרת: "בֶּל'ז פַּאלסי".
בעלז? כמו חצר החסידות? לא, לא ממש. יותר כמו דוקטור בל שגילה את העייסק הזה אי שם במאה השבע-עשרה. כן, מסתבר שאני לא כל כך מיוחד כמו שחשבתי, וכנראה שאני לא הולך לעשות כסף מהופעה בספר השיאים של גינס בתור איש הפיל הבא. זהו פשוט מין וירוס ידידותי כזה שהתיישב על העצב הגולגולתי השביעי, למרבה העצב, ועכשיו טוחן אותו לתיאבון כאילו אין מחר. צריך לתת לגוף להילחם בו, ואז לחכות כמה שבועות שהעצב יתחדש, בקצב שבלולי של מילימטר ליום. אבל אתה יודע מה – בוא נשלח אותך לנוירולוג ליתר ביטחון.
עוד קצת צעקות, טענות ומענות, ואני מצליח לקבוע לעצמי תור אצל נוירולוגית חביבה, עוד באותו היום. הנ"ל מאשרת את האבחנה אבל ליתר בטחון שולחת אותי לרופא אף-אוזן-גרון, ובאותה הזדמנות גם לפיזיותרפיה, שאמורה לחולל פלאים. וגם לכמה בדיקות דם, אבל רק כדי לוודא סופית שאין כאן שום בעיה. כן, נכון, זה יעבור מעצמו. עניין של כמה שבועות – חודשיים-שלושה לכל היותר (!). מה, אז בחודשים הקרובים אני הולך להסתובב בעולם כמו קוואזימודו? כן, פוסקת הנוירולוגית. אין הרבה מה לעשות. וזה עוד מקרה קל יחסית.
לקינוח היא מציידת אותי בשלל תרופות, שאף אחת מהן לא ממש מיועדת לטפל בעניין, אלא רק להגן, למנוע ולאבטח באבטחה כפולה. קורטיזון, ויחד איתו משהו למניעת הבחילות שהוא מייצר. עוד איזה כדור מסתורי ולא ברור, וגם קצת ויטמינים לתוספת. את זה לוקחים חמש פעמים ביום, אחרי האוכל, את ההוא שלוש פעמים, לפני האוכל, את השלישי לוקחים שלוש פעמים ביום בשלושה ימים הראשונים ואז יורדים במינון למשך עוד שלושה ימים ואז... ראשי סחרחר עלי לחלוטין. נראה לי שאני צריך ללכת ולכתוב פיסת תוכנה קטנה שתעזור לי לתזמן את כל התרופיאדה הזאת, אחרת אחטוף איזו מחלה חשוכת מרפא רק מלהחליף בין שניים מהם שלא מדעת.
טוב, לפחות עכשיו יש לי תשובה יצירתית לשאלה הנפוצה "מה נשמע", שעליה נהוג לענות בדרך-כלל באיזה "מה'עניינים" שטוח-קול. מה נשמע? הכול בסדר, רק חטפתי מין שיתוק בחצי שמאל של הפנים. כן, לא, כן, זה עובר, כלומר לרוב האוכלוסייה. לא, זה לא מדבק, לאן אתה בורח???
I'm glad you're home
And I think you really miss me
I guess you did by the look in your eyes, look in your eyes, look in your eyes
Well lay back and relax while I put away the dishes, put away the dishes
Then you and me can rock-a-bye
You can ring my be-e-ell, ring my bell
You can ring my be-e-ell, ring my bell
You can ring my be-e-ell, ring my bell
You can ring my be-e-ell, ring my bell
The night is young and full of possibilities
Well come on and let yourself be free
My love for you, so long than I've been saving
Tonight was made for me and you
You can ring my be-e-ell, ring my bell
You can ring my be-e-ell, ring my bell
You can ring my be-e-ell, ring my bell
You can ring my be-e-ell, ring my bell
you can ring my bell, you can ring my bell
(ding, dong, ding, do-ong)
you can ring my bell, you can ring my bell
(ding, dong, ding, do-ong, ring it!)
you can ring my bell, anytime, anyway
(ring it, ring it, ring it, ring it oww!)
you can ring my bell, anytime, anyway
(ding, dong, ding, do-ong)
...נפלת חזק
ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך
משותק
רגשני, מנותק,
תודה שנפלת חזק...
מתוך "נפלת חזק"
ביצוע: איפה הילד
מילים ולחן: חמי רודנר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: