אני כותב עכשיו פוסט ישר מהבטן, בלי לערוך תחקיר, בלי לבדוק את העובדות לאשורן, בלי לקרוא ולשפצר ולחזור ולקרוא כהרגלי. אני כותב מהקישקעס, מנהמת לבי, מתוך תחושה של בושה וביזוי.

עבר עלי שבוע לא קל. מצאתי את עצמי בפוזיציה של "המסביר הקהילתי", שולח מנשרים לכל עבר ומנסה להבהיר את עמדתי לחבריי ולעמיתיי לעבודה. חשתי תסכול עמוק מכל מה שמתרחש – ואני כמובן לא היחיד. העיתונים מלאו כותרות, האינטרנט נגדש בטוקבקים, והשיח הציבורי לא שקט לרגע. שני דברים פגעו בי במיוחד. האחד – התבטאותה של הרבנות הראשית בגנות המצעד. והרי זהו גוף ציבורי שממומן מכספי משלם המיסים, ולא עמותה פרטית! והשני – תגובתם של רבים ממכריי, שבאופן אוטומטי שייכתי ל"מחנה שלי". אמר לי יזם, שאני כרגע בוחן את הסטארטאפ שלו, אדם יקר ששייך במובהק ל"אנשי שלומנו", שאין בציבור תמיכה במצעד בשל הפרובוקטיביות שלו. ואני נחרדתי, וניסיתי להסביר, ולהילחם בדעות קדומות, ואני מקווה שקצת גם הצלחתי.

והיום התכוונתי לעלות לבירה בקול תרועה, לבוש בג'ינס ובחולצת הפולו השחורה הנצחית, בלי לאק ונצנצים, עם דגל גאווה גדול, ואולי גם שלט מחאה הקורא לשוויון זכויות. והנה פתאום, אתמול, הודעת ההתקפלות הזו.

אני לא מצליח להבין, פשוט לא מצליח להבין. אירוע סגור? מאחורי גדרות? בפינה נידחת של העיר? מנהלת הפורום של "נענע", שאני אוהב לקרוא ולעתים גם כותב בו, כינתה זאת "המכלאות". אבל גם בלי להידרש לאסוציאציות של גטו ושל מחנות ריכוז, זה עדיין מריח רע. מתחם מגודר? למה, מה קרה?

זאת ועוד – הפנינג? הרי כל השבוע אני מסביר בסבלנות לכולם שהמצעד אינו קרנבל עולץ, אלא הפגנת מחאה פוליטית. מה זאת אומרת הפנינג? חסר לי רק שעכשיו יגיעו לשם כמה מהמשתתפים בלבוש דראג או מעורטלים חלקית, וכל טיעוניי יימוגו להם באוויר, כעננת אבק פורח.

בעיתונות נכתב שזה "בהסכמת החרדים", ואני אומר – באמת תודה רבה! נכתב גם כי ההסכמה הותנתה בהבטחה שלא לקיים עוד מצעדים בשנים הקרובות, וזה בכלל מזעזע. אני מקווה שזה פשוט לא נכון. טעות, התבטאות לא זהירה, כתיבה עיתונאית לא מבוססת שאינה נשענת על המצב האמיתי בשטח.

"הרב השובב" התקשר אלי בבוקר ואמר לי שהוא מנסה להיכנס למתחם העצרת ולא נותנים לו – מה שלא מפתיע אותי. בכל זאת זקנו יורד על מידותיו, והוא לא ממש עובר מסך כחילוני מן השורה. הוא הופתע לשמוע שאני לא מתכוון לבוא, אבל הבין אותי כשאמרתי לו שלדעתי זה פשוט אירוע פוגע, מעליב ומבזה. אני לא רוצה להשתמש במילים גדולות, שלאחרונה הפכו לקלישאות נבובות, כמו "יום שחור לדמוקרטיה". אבל אני מבואס לאללה ממה שקרה. מהאופן שבו המאבק הזה, שהתחיל בקול תרועה רמה, הגיע לקיצו בקול ענות חלושה.

לדעתי היה עדיף לבטל בכלל, מאשר לקיים את האירוע הקטן והעלוב הזה. באיזשהו מובן המתפרעים והמסיתים ניצחו, משום שלדעתי הם הוכיחו לכולנו שהציבור ההומואי מתקפל תחת איומים ואלימות. אני מקווה שזה לא באמת סימן לבאות. אני מקווה שבעתיד אזכה עוד לצעוד ברחובות הבירה בראש מורם, כשדגל הגאווה מונף גבוה בידי. וגם אם יתמהמה הרגע הזה – בוא יבוא. כאשר יענו אותי, כן ארבה וכן אפרוץ.

לשנה הבאה בירושלים!