אזהרה: זהו פוסט לאנשים שאוהבים שפות. כל היתר מוזמנים בנימוס לדלג, או להישאר – אך על אחריותם.

בכיתה ז' נתבקשנו לכתוב חיבור, ונושאו – המקצוע בו נעסוק בעתיד. במלים אחרות: "מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?". רוב חבריי לכיתה בחרו לכתוב על מקצועות רגילים, כמו רופא, מורה או נהג אמבולנס (באמת מעניין אם קובי זילברשטיין הדביל קיבל את המקצוע שהגיע לו). לתדהמתו של המורה, בחר עבדכם הנאמן לכתוב חיבור בנושא "כשאהיה גדול אני רוצה להיות פילולוג השוואתי". חְנַאג' כבר אמרנו?

המשיכה שלי לשפות היא משהו לא-מוסבר שהתחיל כבר בגיל מוקדם, ממש כמו שמזהים אצל ילדים אחרים יכולות מוזיקליות או כישורים דרמטיים. אני זוכר את עצמי מגלה מתישהו בספרייה את הספר "תורת ההגה והצורות", וקורא בשקיקה על מעתקי העיצורים בין העברית, הערבית והארמית (זהב – ד'הב – דהבא, שלש – תלתא – תלת, וכדומה). כשנסעתי עם הוריי לטיול באיים הבריטיים, רכשתי חוברת ללימוד וולשית, וניסיתי לפנות למקומיים בשפתם, תוך שרבוב לשון מאומץ כדי ליצור את הצלילים הנדרשים. בין לבין שרטטתי עצי-לשונות על בריסטולים ותליתי אותם בחדרי במקום פוסטרים של כוכבי כדורגל או זמרי פופ. לא ממש טינאייג'ר קלאסי...

לשמחתי אירע מזלי ונסעתי עם הוריי בשליחות לבלגיה בתור תיכוניסט, וכך רכשתי את השפה הצרפתית. האנגלית שלי תמיד הייתה טובה, וזאת בזכות קריאת ספרים נמרצת. בשלב מסוים לקחתי כמה קורסים בספרדית, אבל כשניסיתי ללמוד יפנית התחוור לי שזה כבר דורש מאמץ מרוכז, ולפיכך וויתרתי. כשעבדתי ביוון ניסיתי ללמוד יוונית, וכששהיתי קיץ אחד בחילופי סטודנטים בשוודיה התאמצתי ללמוד כמה מילים בשפה המקומית. ככל שהזמן חולף, רכישת שפות חדשות נעשית קשה יותר ויותר, אבל אני עדיין חולם על יציאה לפנסיה והקדשת חלק רב מזמני ללימוד של עוד ועוד שפות.

ועם זאת מסתבר שבלשנים רבים כלל אינם מתעניינים בשפות. הרבה מהם עוסקים בתופעות האופייניות לעולם השפות, בטכניקות של לימוד שפות וכדומה. אבל אין אצלם בהכרח אהבה לשפות ממש – דבר שהפתיע אותי מאוד. מתישהו הסתבר לי כי ישנם שני סוגים של בלשנים: לינגוויסטים, העוסקים בתיאוריה של השפה, ופילולוגים, המתעסקים בשפות עצמן. הזן השני הוא עולם הולך ונעלם, אבל דווקא אליהם נמשכת רוחי.

כשהייתי בצבא, בתור מהנדס תוכנה צעיר אחרי שני תארים מהטכניון, החלטתי לבדוק את האפשרות להחליף מקצוע. הלכתי ונרשמתי ללימודי בלשנות באוניברסיטת תל-אביב, במטרה לעשות השלמות בהתחלה ואז אולי להמשיך ללימודי דוקטורט. חשבתי להתמחות בבלשנות חישובית, אותו ענף שמשלב בין לימודי המחשבים ולימודי השפות ומנסה להתעסק בהבנת שפה על-ידי מחשב וכדומה. מהר מאוד גיליתי שהלימודים קשים יותר משחשבתי, ושכמות העבודה שאפשר למצוא בתחום היא מאוד מצומצמת. אבל חשוב יותר – גיליתי שיש תחביבים שעדיף להם להישאר כאלה, ולא להפוך לעיסוקו העיקרי של האדם. בדיוק כמו שכיום הבלוג שלי הוא תחביב, ואני לא חולם בכלל לעזוב את עבודתי המעניינת והמכניסה בעולם ההון-סיכון ולהקדיש את כל זמני לכתיבה.

ועדיין, בכל פעם שעוברת בסביבה איזו אנקדוטה בנושאי שפות, איזו חוברת אזוטרית על מכמני השפה הבאסקית, או סתם קבוצת דוברי פינית המשוחחים ביניהם בהתרגשות, מייד מזדקפות אוזניי ולבי נוהה אחרי הצלילים, המילים והריחות. זהו ככל הנראה דבר-מה בסיסי במבנה האישיות שלי שהוא לגמרי בלתי נשלט. מדי פעם אני מגלה עוד מישהו מבני המיעוט הקטן והמוזר הזה של אוהבי השפות, ואנו מתרגשים למצוא זה את זה ומדברים בשמחה על תופעות שונות מעולמנו הזניח. למשל – זה שנורבגית, דנית ושבדית מוגדרות בתור שפות נפרדות, למרות שהן דומות זו לזו יותר מאשר אנגלית של סקוטי מאדינבורו ואנגלית של כושי מאלבאמה. או צלילי ה"קליק" המוזרים שיש בשפות אפריקאיות מסוימות. או העובדה שהשפה הסינית מתייחסת בעצם לפחות לשמונה "דיאלקטים" (מנדרינית, קנטונית וכו'), שהן למעשה שפות שונות שלא ניתנות להבנה הדדית – אבל דובריהן יכולים לתקשר בקלות ע"י כתיבה וקריאה, שכן כתב-הסימניות משותף לכולן.

וגם ביני לבין עצמי, כשפתאום שקט מסביב ואני שוקע בשרעפים וחולם בהקיץ, לפעמים חומקות לראש מחשבות שכאלה, שלא קשורות לא להון-סיכון ולא לנשיכת-כריות. איזו שפה מדברים בעצם על גבול ברזיל וארגנטינה – ספרדית, פורטוגזית, או תערובת של שתיהן? מאיפה הגיעה לעברית המילה "פשטידה"? האם קיים קשר בין המונח "גלאקסיה" והמילה היוונית "גאלה" (שפירושה "חלב")? האם באמת יש לאסקימוסים עשרות מילים שונות לתאר "שלג"?

אין ספק – כל אחד ותחומי ההתעניינות האזוטריים שלו. לא צריך להתבייש, אפשר בהחלט להוציא אותם מהארון ולאוורר אותם קצת. מה כבר יכול לקרות...