יא וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.  יב וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב.   (במדבר פרק ל"ד)  

לכולכם זכור ודאי הפיאסקו של מסע ההתכלבות למכתש רמון, בעקבותיו נשבעתי שלא לצאת עוד לעולם לטיולים בסגנון עדות הטירונות. ובכן, אדושֵם אלוקינו ואלוקי אבותינו שַמָע לתפילות ולתחנונים שבקעו מלבי המיוסר. הפעם, בהגיע המועד, הוחלט לקיים אצלנו טיול-חברָה במסורת ההייטק: טיול למיטיביי-לסת.

רבות כבר נכתב כאן בבלוגיה על אותם טיולי-פלאסטיק מתוכננים בקפידה, בהם מחלטרת הנבלנית הראשית של הפילהרמונית במערת הקמח, לקולות לעיסת עוף בטרגון (טיול רבעוני של קומברס), ואילו סבלימינל מוחל על כבודו ומזמר ברגש בעודו תלוי הפוך ממצוקי דרגות (גיבוש הנהלה של אמדוקס). כך למשל זכורה לי במעומעם מסה עגמומית שחיבר בעניין זה חברנו קווימ, כמו גם הרהורים בנושא מבית מדרשם של קפוצ'ון וסארס.  אבל הטיולון שלנו, כמיטב המסורת של בועת ההייטק השנייה, התעלה על כולם.

ראשית חוכמה יצאנו מהרצלייה פיתוח בבוקרו של יום חמישי אחד באוטובוס שרד מהודר, עם מחלקה ראשונה, מחלקת עסקים ומחלקת תיירים מרווחת, ועם שירותים מובנים, מערכות אודיו-ויזואל חדשניות ודיילות חינניות, ונסענו מרחק לא רב אל הכפר הקסום בית-לחם הגלילית. כפר זה, כשמו כן הוא, כל כולו בתים עתיקים בהם מגישים לעוברים ולשבים לחם. וגם חמאה. שלושה סוגי חמאה, אם לדייק: במלח ורוזמרין, בפלפל וזעתר, ובעשבי תיבול פרובנסאליים. לצד כל זאת יש סלט עגבניות וריחן, סלט פלפלים בשום, סלט מלפפונים בכלי חרס עתיק, חמישה סוגים של סלטי חצילים וארבעה סוגים של סלטי טונה. ומגוון של גבינות, והרבה מיני ריבה, וגם עוגות, ועוגיות, ורקיקים ותופינים, ומיני מתיקה, ומיני תרגימה, ומיני קונדיטאות שאין הדעת סובלת. והלב מתרחב, והפה מתרחב, והבטן מתרחבת עוד יותר, ואף שואלת בנימוס את נפשה להתפקע תחתיה, כמו הייתה מחבלת מתאבדת בפאתי הקניון העירוני של נתניה. וזו, כאמור, רק ארוחת בוקר קלה.

יוצאים אנו מבית האבן הגלילי ומהדסים חזרה לאבטובוס כמו אווזים מפוטמים. מתיישבים באנקה על מושבינו המרופדים ומפתחים את אבנטינו ותוקעים נוד חרישי ומביטים זה בזה במבט מר, כתוהים מה עוד יעוללו לנו בטיול הזה, שרק עתה החל. ואז עולה אל כלי הרכב החללי שלנו לא אחר מאשר המדריך המהולל, עמוס גומא.

גומא זה הוא כמין שעטנז בין שתי דמויות מהעונה הקודמת של "ארץ נהדרת". מחד גיסא, הוא בדיוק בן דמותו של מורה-הדרך חיזקי ("דָבֵּר חלש שלא תחריד את הינשופונים!"). ומאידך גיסא, הוא ממש כמו יורם בן-חור, כתבנו לענייני ערבים ("זה חבר טוב שלי! שו אסמךְּ? חאסן, חסיין... מעלש, תביא כבר את החומוס!"). וכך, כל הדרך מבית-לחם הגלילונית ועד מחוז חפצנו הבא, הכפר הציורי פקיעין (או בערבית – בוקייע), לא הפסיק גומא ללהג באוזנינו העייפות בתערובת של עברית חנאג'אית וערבית קלוקלת, ולא הניח לנו לעצום ולו לרגע את עפעפינו היגעים מעומס המזון שזה עתה גרסנו.

אך הגענו לפקיעין, וכבר ירדנו מן האוטובוס בעוד מר גומא מזהיר אותנו מפני ההליכה הארוכה והמייגעת הצפויה לנו, ומשלב בדבריו פרסומת בלתי-סמויה בעליל לספר החדש שהוא עומד להוציא ("סודות הגליל – אירוח אגרסיבי אצל בני דודינו בצפון") ולתוכנית הרדיו שלו ברשת א' ("ציד הבדואים בנגב תוך שמירה על אוכלוסיית היעלים"). כולנו החלפנו במהירות לנעלי-הליכה גבוהות, ברם אחרי שצעדנו כשלושה צעדים עצר אותנו גומא, נתן לנו נאום חוצב להבות על רבי שמעון בר יוחאי, והוביל אותנו למרכז הכפר, שם הנחה את פאטימה (או נאג'ימה) להגיש לנו פיתות דרוזיות מקמח מלא. משם פסענו עוד שתי פסיעות לבית המוכתר (לבליסת בקלאווה) ועוד רבע צעד למפעל הקטן והמשפחתי של סבתא ג'מילה, שם השתיק עמוס את הסבתא בסמכותיות והזמין אותנו לרכוש ממיטב התוצרת המקומית במשך חמש דקות תמימות לפני ששוב אסף אותנו אל האוטובוס כאסוף ביצים עזובות. סיכום הביקור הקצר בפקיעין (היא בוקייע): חמישה צעדים, אלף קלוריות, בטן מלאה להדהים, מינוס מאה שקל על שמנים ארומאטיים מפוקפקים, ואוזניים מצלצלת מסיפורי מעשיות מפוברקים למחצה ("אני הייתי זה ששלח את מרגלית זינאתי הזקנה להכין לי תה, ובינתיים חיטט לה במכתבים ומצא שם את הסקופ של המאה: דודה מצד אביה הוא הקאדי של נצרת!").

הדרך מפקיעין אל מרגלות מצוק הארבל לא ארכה יותר מדי גם היא. בכלל, יש לנו ארץ נהדרת אבל די קטנה, כזכור לכולנו מתקופת הקטיושות האחרונה. זה אולי קצת חיסרון כשמתכננים טיול רב-רושם, אבל מצד שני מאוד חסכוני וקומפקטי כשמנסים להימנע מעוד סיפורים משמימים על חיות-בר נידחות ועצים חבוטים. ואכן, עם הגענו לחופי הכנרת מיד העלו אותנו על ג'יפים – שהרי אף טיול הייטקיסטי לא יהיה מושלם בלי קצת ג'יפים – ובאנחת רוחה נפרדנו מגומא הבלתי-נלאה והבאנו אותה בָּרַייס למרומי הארבל, ארבעה-ארבעה על הג'יפ הדוהר.

לא עברו חמש דקות והג'יפים השועטים עצרו בחריקה. מכשול אבנים לא-עביר? תעלת בוץ אימתנית? לא ממש. פשוט, מזמן לא אכלנו. ועל כן הורידו אותנו לתצפית מלומדת על הכינרת תוך שטבח מעומלן מגיש לנו קעריות של מרק עדשים מהביל. כשעלינו חזרה לג'יפים בבטנים הומיות גילינו שבכל ג'יפ הותירו המארגנים סלסילת-ענק של עוגיות, וופלים וסוכריות, כדי שלא ישעמם לנו בפה אפילו לא לרגע. ולא עברנו עשר דקות נוספות, ושוב אנו עוצרים. הפעם לחגיגה קטנה של יין ופיצוחים משובחים. באמת מזל, כי כבר ממש גווענו.

לא ייפלא אפוא שחצי שעה לאחר מכן, כשהגענו לראש מצוק הארבל שם קידמו אותנו באוהל גלילי מסורתי עמוס מתאבנים (עלי-גפן, פלאפל, סמבוסק ,קובה) – לא ממש התנפלנו על המזון הטעים. למעשה רוב הנוכחים עיוו את פניהם בכאב בעודם מביטים במאכלים בעיניים כלות. באמת שניסינו לדחוס, ולו עלה-גפן בודד, אבל זה כבר היה ממש ממש קשה.

ואז הכניסו אותנו לתוככי האוהל עצמו, מקום שם חיכו בשקט החומוס, הטחינה, הטאבולה, הלבאנה, ממרחי החצילים, קערות הזיתים, פרחי הכרובית המטוגנים, רבוכי שמן ולימון, השעועית האפויה ברוטב עגבניות... וממש באותו רגע התחילו לזרום פנימה השיפודים השונים, קערות המג'דרה, נתחי העוף ושאר חבריהם, ואני עצמי כמעט איבדתי את ההכרה.

כדי להשיב את נפשותינו היגעות הובאה אל האוהל רקדנית בטן קופצנית שניסתה לגרום לכולנו לפזז, משימה קשה לכל הדעות. בהמשך הביאו גם די-ג'יי של ממש, וגם עבורו לא הייתה זו מטלה קלה כלל ועיקר. טוב, זה לא שלא רקדנו – אבל נראינו בדיוק כמו עדר של היפופוטמים מוכי שגרון. ואחרי זמן לא רב המסיבה השמֵחה דעכה, כשרוב המרקדים שרועים כג'וקים גדולים על גבם ומפרפרים בגפיהם לאמור: קחו אותנו הביתה, ואם אפשר – חלקו גם איזו שקית הקאה ככה על הדרך.

וכך נגררנו שוב אל האוטובוס – בכבדות רבה, יש לציין – ונסענו חזרה להרצלייה. בדרך התעקש הנהג להפגין את יכולותיה של המערכת האודיו-ויזואלית, והקרין סרט חדשני על מסך של אינץ' ורבע בקדמת הרכב, כשפס-הקול מזעזע את אוזני כל הנוסעים, עד למושב האחורי, בסטריאופוניה רבת דציבלים בעלת אפקט של רעידת אדמה בינונית. מזל שבכל מקרה לא ממש יכולנו לישון, בשל כאב הבטן התוקפני, כך שצלצולי האוזניים לא ממש שינו את המצב. אבל למרבה השִמחה ארצנו היא ממש קטנטונת, וצ'יק-צ'אק הגענו חזרה למשרד.

בסך-הכול היה כיף, ואפילו סבבה לגמרי, וגם מהנה לחלוטין. מזל שמייד אחרי הטיול הזה הגיע סופשבוע שאִפשֵר לנו – ולקיבותינו – להירגע למשעי לפני החזרה לשבוע העבודה הנמרץ. ועם זאת – כן ירבו! רק אם אפשר, עם טיפהל'ה פחות מזון, בבקשה.

נגן לי, ירדן,

על כינור מי התכלת.

המי נא כינרת

גלייך לי פלא.

ממרום הארבל

לך תפילה נאמרת,

אביט, לא אשבע

לי את עין כינרת.

אחזור אסתכל בך

כינרת, כינרת.

כי אלף פנים לך

מבוקר עד ערב.

גלה נא, גולן,

בבואה לי חורת,

חשוף ועצוב

במימייך, כינרת,

בחוט הירדן

לגליל את נקשרת

ועל צווארו

לו עדי את, כינרת.

אחזור אסתכל בך...

בלהט השמש

אטבול בגלייך.

אנוח, ההלך,

בצלך הרדופייך.

ולאור הלבנה

עת אקשיב לך מוזרת,

אשמע כבחלום

הד רחל המשוררת.

אחזור אסתכל בך...

נגן לי ירדן 

ביצוע: רבקה זוהר

מילים: יעקב שרת

לחן: מוני אמריליו