יח כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶהאֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.  יט וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ.  כ וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶהאֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא.  כא וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.  (דברים פרק כ"א)

תגידו, חברה'לך, שמתם פעם לב שאני נורא נורא אוהב לאכול? כלומר, מדי פעם אני מזכיר כאן בחצי פה איזה דבר-מאכל כזה או אחר, אבל האם אי פעם הבהרתי שמדובר בעצם בתאווה בלתי נשלטת? שריח של לחם חם מסוגל להוציא אותי מדעתי, ולגרום לי לנסות לעבור דרך קירות? שניחוח של שוקולד מכניס אותי לוויבראציות לא רצוניות? שצלחת עוגיות המונחת לפניי מרתקת אליה את כל מחשבותיי, עד שאני מרוקן אותה לגמרי? שחסה ירוקה טרייה, פריכה ורעננה גורמת לבלוטות הרוק שלי לעבוד כמו תחנות הטוטו יום לפני הדרבי הגדול?

טוב, הקטע עם החסה הוא כמובן שקר גס. חסה, כמו שאמרה לי פעם מישהי, זה לא מה שאני צריכה לאכול – זה מה שהאוכל שלי אוכל. לא שיש לי משהו נגד חסה. להיפך, אחדים מידידיי הטובים ביותר הם חסה. אבל אין, אין על פחמימות. פחמימות הן אם כל חי. פחמימות הן גן-העדן האבוד. פחמימות הן האושר בהתגלמותו. במילים אחרות – פחמימות הן האויב.

כן, גבירותי ורבותי. קוראים לי רן ואני אכלן כפייתי. זה השלב שבו אתם אמורים להגיד: "אוהבים אותך, רן!!!1" ואז אנחנו מתחילים את המשחק הזה עם שנים-עשר השלבים, שבו זה רק אני ואתם נגד עוגת טריקולד, ותנחשו מי מנצח.

מה לא ניסיתי, מה? שומרי משקל? צֶ'ק! דיאטות בזק? צֶ'ק! כדורי הרזייה? צֶ'ק! אבל ממש כמו יו-יו (שלא לומר – אקורדיון) אני מוריד ומעלה, מוריד ומעלה, נָד-נֵד-נָד-נֵד, וגלגל חוזר בעולם, ואני סב על מיטתי, וכוּס אמק עארס!

מה יש בו, באוכל, שהוא כל כך כל כך מפתה אותי? למה אני חי כדי לאכול, ולא אוכל כדי לחיות? ר' הג'ינג'ית הלוהבת, פסיכולוגית הבית, לימדה אותי רק אתמול את המונח "רווח משני". מסתבר שיש לי איזשהו "רווח משני" מלהיות שמנמן. מבינים? זאת אומרת שברמה הראשונית אני מבואס מזה לאללה, אבל ברמה המשנית זה בעצם משרת איזושהי מטרה. נניח – נוח לי להתחבא מאחורי הצמיגים, ולטעון שבגלל זה אני לא מוצא בן-זוג, בזמן שהאמת-הנצחית-הקורנת-בסתר היא שבעצם טוב לי להיות לבד. ואני אומר: זיבּי. לא רווח משני ולא נעליים. זו פשוט התמכרות. אוכל זה הרי כל כך כיף, כל כך סבבה, כל כך טעים, שלא יעזור בית דין.

קחו למשל סיטואציה שכזו: אני יושב עם חברות באורנה ואלה, וצריך להחליט אם להזמין קינוח. אתם יכולים לתאר לעצמכם את תעצומות הנפש הנדרשות כדי לומר בנונשלאנטיות "לא תודה, כבר אכלתי במשרד". אבל זה עוד כאין וכאפס לעומת המצב שבו שתיים מן הסועדות דווקא כן מזמינות, והמלצר (הכוסון, יימח שמו וזכרו) מניח את שני הקינוחונים במרכז השולחן, ומצרף אליהן, בחיוך זדוני, חמש כפיות. מה לעזאזל אני אמור לעשות עם זה עכשיו, כשמשמאלי עזאזל ומימיני סמאל? ז'תומרת הם מתחפשים לטארט טאטן ועוגת שוקולד-סאקי בהתאמה, אבל מתחת לזיגוג אני רואה את הקרניים והקלשון, והחיוך הזה עם הניבים החשופים. ואז היד נשלחת אל הכפית כאילו מאליה, אנד דה רסט, חברייה, איז היסטורי.

פעם אחת ויחידה בחיים הצלחתי לעשות מעשה, ולדבוק בדיאטה ובדיאטנית. הייתה זו ל' האגדית, הדיאטנית האימתנית, איתה הצלחתי להוריד שלושים וארבעה קילו אי-אז במחצית תשנ"ט (אין קשר לקרמשניט), ולעבור ממאה-ושש ("בתחנה בבאר-שבע עמד קטר") לשבעים ושניים קילו רזים (?) ואכזריים (???). אבל אחרי כמה שנים הקסם פג והמשמעת התחילה להתרופף, ועבדכם הנאמן חזר לסורו. והיום, כשאיזו קוקילידה שורקת לי את נעימת "התפוז המכני" מהמקרר של הפיצוציה, אני מרים דגל לבן בלי למצמץ. ואז הסכר נפרץ, ואני עובר למוד של בולמוס. מכרסם בוטן, שניים, שלושים. נוגס בעוגייה, וגומר בלי להרגיש (עאלק) שקית שלמה. מכרסם לתיאבון קובית של שוקולד (שוקולד!!!), ומחסל בלי להתבלבל חפיסה שלמה ויותר. צונאמי זה חוף הילטון על-ידי. אני ממש פוד-פרוססור משוכלל.

ומה על ההתעמלות? ובכן מסתבר שזה לא ממש עוזר, אם לא מקפידים גם על הקלוריות. יכול אדם להזיע שעה שלמה על ההליכון (או הריצון) שבג'ימ, ואז לתקוע ארוחה שתנטרל את זה ברגע, בלי להתאמץ. והרמת המשקולות המפורסמת אמנם מנפחת את השרירים, אבל קצת קשה לראות אותם מתחת לשכבת השמנוניות הדקה-עד-גבה-גלית שנוצרה מעליהם באדיבותם של המון סופגנים רשעים. יש רק דרך אחת להוריד את אחוזי השומן ולהיות חטובים: לבלום את הלוע.

ועכשיו, כשהייאוש כבר ממש לא נוח (וגם המכנס), החלטתי לשים נפשי בכפי ולאמץ לי דיאטנית חדשה. לא, אין פה תרופת פלא – אני יודע בעצמי את כל מה שצריך לדעת על אבות המזון ואמהות הרזון. אבל מי יודע, אולי המסגרת, המחויבות, משהו... בקיצור, גם לה קוראים חבצלת, וגם היא גרה בבית פרטי מרווח – אבל לא בשרון אלא בגוש דן. והיא מומחית לרפואה סינית, מה שישר העלה לי את הסעיף. אני אין לי כוח לשמוע שמלפפון זה יִן וגזר זה יאנג, או להיפך. ואם היא תנסה להשפריץ עלי שמן סומסום (שומשום?) אני יביא לה כאפה, נשבע לכם. אבל יש לה צחוק חמוד, והיא השביעה אותי לא לגעת בממתקים השבוע. לפחות לנסות. אנ'לא'דע. ת' המופלאה טוענת שאני צריך לפבלש פה באופן קבוע את קורותיי בתחום הדיאטה כדי לקבל מכם הקוראים תמיכה, עידוד וצהלולים. אבל נראה לי שזה יהיה משעמם. וחוץ מזה, עד שאני כבר כותב יוצאת לי הנשמה, ואני רוצה לכסות עוד נושאים ולא רק את סיפורו של דודינקא הקטן ומאבקו במשמנים הרעים. ואולי בעצם אני מפחד שאם אתחייב כאן פומבית קבל עם ובלוגייה, ואשים את כל מאתיים קוראיי לשוטרים ושופטים בשעריי, אז לא תהיה לי ברירה ובאמת אצטרך להתאפק ולעמוד איתן מול הפרלינים המסיתים והמדיחים. בקיצור, בואו נתחיל בקטנה, ואז נחיה ונראה. שיהיה לי בהצלחית.

[ אגב, רק למען הצדק ההיסטורי יצוין כי אין זו הפעם הראשונה או השנייה שאני כותב את הסיפור-הנורא-שלא-יאמן-על-רן-התם-ודיאטתו-האכזרית, אלא הפעם השלישית (גלידה?) ]

בסוף חודש יולי לוועד קראו לי

נתנו לי פתקה וכתבו שהנ"ל

עם אישה ועם ילד ייסעו לאיילת-

-השחר לנוח על חשבון המפעל

נו, רצנו למשביר לצרכן

קניתי לאשתי מכנסיים שורטים

לי קניתי את הספר

"כל מה שרצית לדעת על אידי אמין

ולא העזת לשאול את אבא אבן"

ולטמבל קניתי כובע ילד

יצאנו השכם בבוקר

הגענו לבית ההבראה

אבל עוד לפני שהספקתי להוריד את הבגאז',

שמענו: "החברים מתבקשים לחדר האוכל!"

ואז כל הדלתות נפתחו

והמוני אנשים יצאו החוצה

ודהרו אל חדר האוכל וצעקו:

היי! אוכל, קדימה אוכל!

אוכל, קדימה אוכל!

לאכול פה את הכול

לאכול פה ולזלול

אוכל, קדימה אוכל!

והחברה שרה שאלה:

"מה תאכלו לארוחת הצהריים, חברים?"

אז אני שאלתי אותה "מה יש לך?"

והיא אמרה "מה יש לי?

ישנו מיץ ויש גם שפריץ

ודג חמוץ ודג מתוק

בצל לבן, בצל ירוק

ודיאטת צנון עם מלפפון

גבינת כבשים, גבינת עיזים

וקונפייטר עם תפוזים

ונשארה עגבנייה ממכירת סוף העונה

חלב, קפה, קקאו וכוס תה."

גמרנו סוף-סוף את ארוחת הבוקר, ומה אחר כך?

לטייל לחרמון? - לא!

לטייל בתל חי? - לא!

לבקר את רמת הגולן? - לא!

יושבים במרפסת בצל ומתווכחים

ומדברים

ומברברים

ומתווכחים

ואז החברה שרה הודיעה ברמקול:

"הלו! החברים מתבקשים לחדר האוכל!"

וכולם יצאו החוצה ושמחה וצעקו:

היי! אוכל, קדימה אוכל!

אוכל, קדימה אוכל!

לאכול פה את הכול

לאכול פה ולזלול

אוכל, קדימה אוכל!

מתוך "אוכל" 

ביצוע: בומבה צור

מילים: שאול ביבר

לחן: עממי