ושוב אני עם פך קטן ובלתי חשוב בעליל, מעוללות הסאונה. אכן כן, גם השבוע גאה בי פתע מין פרץ חרמנות בלתי-נשלט. ומכיוון שבמקרה הזה, בשונה מקרייבינג לאיזה סופגן, לא מרחפת מעלי דמותה המאיימת של הדיאטנית, הוצאתי מיד את החשק מן הכוח אל הפועל. וכך מציתי את עצמי חיש קל על סִפּו של המבנה המפואר (?) ברחוב החשמונאים.  

כמו שכבר ציינתי לא-פעם, יש משהו ממש נוח בקיומו של המוסד דנן, המספק מין זמין לכל דורש. נכנסים, משלשים כמה מעות לידיו של הקופאי החייכני, מחליפים בגדים בחדר הלוקרים ועונדים מגבת אלי מותן – ואז פוסעים מטה, אל האולם הגדול המחולק תאים-תאים, ומתחילים במלאכת הציד.

בינות התאים מסתובבים כמוך עוד כמה וכמה, כולם ממוגבי-חלציים. אתה נעמד באיזו פינה וצופה אל הקהל, מנסה ללכוד במבטך את מבטו של מי מן הסובבים. והיה וראית בחור טוב-מראה, ונעצת בו עינייך, והוא נעץ בך את עיניו בחזרה, ותראו כי טוב – או אז אתם חומקים לכם אל אחד התאים, סוגרים מאחוריכם את הדלת, ופונים למלאכת התשמיש, כמו גדולים.

הבעיה היא שלעתים מזומנות אין אתה מצליח לצוד לך איש. עומד אתה במגבתך לפתחו של תא, או סובב אתה בין התאים ומציץ לפתחיהם, וכלום. נאדה. גורנישט. אתה מביט בחיבה לתוך עיניו של איזה דב חסון, אבל הוא מסיט ממך את מבטו כנשוך נחש. והנה פתאום מסתכל עליך במבט חודר ילדון דק-גו, אבל אין הוא נושא חן בעינייך כלל ועיקר, ואתה משפיל עינייך בנימוס. וכך חולפות להן הדקות, ומצטברות לשעות, ואתה נותר כשתאוותך בידך (?), לא לבלוע (?!) ולא להקיא (!!!).

פעמים רבות כל שנדרש היא מעט סבלנות. ממש כמו דייג מיומן, עליך להמתין עד שיבוא הדובון ויעלה בחכה. אך לעתים, יש להודות, יוצא אני מן ההיכל בפחי נפש. עתים אלה נדירות המה (למה מה, נראה לכם שאני יוותר? פחחחחחח!) ועם זאת, קצת עצוב לצאת משם חסר סיפוק. גם אם זה קורה רק לעתים רחוקות (רחוקות אמרתי!).

לפעמים, כשאין הציד צולח, יסור עוטה האלונטית אל פינה בסאונה הקרויה "חדר חושך". מקום זה כשמו כן הוא, חף מכל בדל אור. עומדים בו אנשים ומגששים בידיהם אנה ואנה, שמא ייפול לידיהם איזה טרף. ומה מוֹתר חדר החושך על פני המסדרונות המוארים? ששם אתה פחות בררן במראה, ויותר במגע. ולעתים אתה מגלה שם מישהו שמגעו נעים, גם אם מראהו איך נאמר לא משהו, ואתה יוצא עמו מאפלה לאור גדול, ופוסעים אתם אל אחד התאים כמות שתואר לעיל, והכול סבבה. כאילו – עד כמה שזה נשמע משונה – שלא הצורה החיצונית היא בהכרח הקובעת. שמעתם פעם מין דבר משונה אשר כזה?

וכך היה גם לי הפעם. עמדתי במסדרון, וקודם עבר דובון שבו חשקתי אך הוא לא רצה אותי, ואז עבר בחור צעיר מאוד שהביט בי בתאווה אך לא זכה לקבל ממני מבטים מתלהבים, ואז החלטתי להיכנס אל חדר החושך לראות הקלו המים. כלומר הקלה המלאכה שם מעבודת החיפושים המייגעת בחוץ.

בתוך חדר החושך עמדה לה המולה גדולה. ז'תומרת מבחינה אקוסטית דווקא הייתה שם דממה דקה, אבל הידיים המחפשות בקדחתנות הקימו רעש מישושי נמרץ. לעתים נוצר כך זיווג משמיים, ולעתים אתה נוגע, בודק את הסחורה, ומחליט לוותר (בנימוס! מובן שבנימוס! J). וכך בדקתי אני, ובדקו אותי, ולא צלחה הדרך. וכבר חשבתי שאצא כלעומת שבאתי.

והנה פתאום פניתי אל מישהו וחשתי כי טוב, וגם הוא נראה נכון אלי קרב. אך בה בעת ניגש אליו מצידו השני איש אחר. בתחילה לא ברורה הייתה הסיטואציה, ויכולה הייתה להתפרש לכמה כיוונים. האם אשאר אני עם האיש המקורי? האם יזכה בו "החדש"? ואולי נישאר שלושתנו יחדיו? למרבה ההפתעה, אחרי מספר דקות של אי-בהירות, קרה הבלתי-צפוי: המקורי פרש, ואילו אני והחדש פסענו יחדיו אל מחוץ לחדר החושך, לתור לנו אחר פינה משלנו.

מצאנו תא פנוי, נעלנו את הדלת, ו, אתם יודעים. עשינו כל מיני דברים והיה ממש סבבה. ואז נשארנו קצת לנוח על המזרון הרחב, והאיש שאל אותי מה שמי, ואמר לי מה שמו, ופתאום הזדקפו אוזנינו סימולטאנית במין מפגן של חוסר אמונה מוחלט, ושנינו אמרנו ביחד "מה, אתה מתכוון ש..."

ובכן, מעשה שהיה כך היה. האיש הטוב ששמו אליעזר, או בקיצור אלי, פנה אלי לפני שנים רבות באטרף-דייטינג המשוקץ, ודווקא נראה לי אחלה. אבל אני הייתי חדש ותאב התנסות ולכן רפרפתי מפרח אל פרח ולא ממש חזרתי אל אלי-אלי שקצת נעלב ולכן נגמר לעולם. ואז אחרי זמן מה כששבתי אליו, הוא כבר לא רצה. ואז הייתה תקופת שתיקה משני הצדדים, ואז לפני כמה חודשים התחלנו שוב מין חיזור מהוסס כזה אחד אחרי השני, וניסינו להיפגש לקפה, אבל עוד לא הגענו לכדי פגישה ממש. פעם אני לא יכולתי, ופעם הוא לא היה יכול... והנה פתאום, בום טראח וזהו. בהחלט אפשר לומר שנפגשנו.

אז רבצנו שם עוד קצת, וקשקשנו, והוא סיפר לי מה הוא עושה בחיים (בעל חווה לגידול אלפאקות כמובן) ואני סיפרתי לו עלי (עוזרת לשיננית, את זה אתם כבר יודעים). ודיברנו עוד ועוד. ואז אמרתי לו – אלי, תגיד לי, באטרף מופיע שאתה בן ארבעים וחמש אבל לדעתי אתה יותר משהו כמו חמישים, אם כי שמור היטב. לא ככה? ואז הוא חייך ואמר שהוא כבר בן שישים. ויש לו ילדים, ונכדים. מאשתו שאיתה הוא חי בזוגיות פתוחה. במושב ליד הכינרת.

תשמעו, אני יודע שעכשיו אתם מרימים גבה ואומרים "שוב פעם האיש הזה ממציא לנו כל מיני דברים מפוברקים". אבל בחיי שלא. ואתם בטח גם אומרים לעצמכם "אם זה נכון, אז מה הטעם לנסות לפתח איתו סוג של קשר". אבל אני כהרגלי מוכן לנסות. בסך הכול הוא עושה רושם נחמד ואינטליגנטי וגם נראה ממש לא רע. וגם יש לו צ'ופצ'יק די רציני שזה גם חשוב, לא? אז בקיצור, סטֵיי טיוּנד, ואני מבטיח כאן בהמשך לעדכן אתכם בקורותיי עם סבא אליעזר והגזר.