באותה שבת ישנתי רוב היום – השלמתי שעות יקרות שמכרתי בזול במהלך שבוע העבודה העמוס. כשהתעוררתי, אחרי הצהריים, כבר החלה החמה לשקוע והאוויר נהיה קריר. מבין הסדינים הצלחתי לפספס את מזג האוויר הנאה ואת קרניה החמימות של שמש הבוקר החורפית, ועתה התעוררתי למציאות אחרת. עת עסקתי במלאכות הבית, כדוגמת קיפול כביסה והחלפת מצעים, החלה רוח עזה לנשב בחוץ והזגוגיות נרעדו ברטט דיסהרמוני. הסופה הלכה והתקרבה, מבקשת לרדת על העיר בזעף לא ברור.

המשכתי לארגן ולסדר, עניתי לכמה אימיילים וקראתי כמה בלוגים. אבל הבית, החם והנעים, סגר עלי כמו קליפה קשה. יום שאת כולו אתה מבלה בבית הוא יום אבוד, כך למדתי עוד בילדותי. הגוף, ויותר מכך הנפש, מושכים החוצה אל אוויר הרחוב. לבסוף נכנעתי, עטיתי עלי מעיל גדול ונעלתי מגפיים עבים, וכך יצאתי אל הסופה משיבת הנפש.

הכבישים היו ריקים כמעט לגמרי. מדי פעם חצה את הרחוב חתול תועה, מתקפד מול סיכות הגשם הנשכניות, ממהר להסתתר מתחת שיח קיקיוני. אורות הרמזורים נצצו על השלוליות, ושלטי פח התנודדו על עמודיהם ברוח העזה, רוטנים בחריקה מתכתית. נסעתי בעיר ללא מטרה ולבסוף הוליכו אותי הגלגלים לבית-קפה פינתי קטן ושכוח, שם עצרתי בדממה.

נכנסתי אל המבואה המוארת, מנטף זרזיף-מים דקיק על שטיחון הסף. ציפיתי שהמקום יהיה נטוש, והופתעתי לגלות שהוא הומה אדם. מדי כמה דקות הצטרף אל היושבים עוד מאן-דהו מן החוץ, בריצה מהירה ומתנשפת, נמלט מן הסער אל החמימות שבפנים. סרקתי את המקום במבט מהיר, מתלבט היכן כדאי לשבת. למען האמת לא הייתה כאן כל התלבטות. מקום הישיבה הנכון היחיד היה ממש בכניסה, על מין בר גבוה שהשקיף אל ההצגה הטובה בעיר: הרחוב הגשום.

פשטתי את המעיל הלח ותליתיו על מסעד הכסא הגבוה. מלצרית זעופת גבינים נטלה ממני הזמנה בקול מתכתי, ועד מהרה הגיעה אל שולחני קערה גדולה ומהבילה של מרק בצל. המרק היה עשוי היטב: סמיך, חום וייני, בתוכו רצועות שקופות של בצלים ושומים ועל גליו משטי גבינה ותחריכי לחם. לגמתי אותו לאט, תוך שאני חומד כל כף וכף, והנוזל החם חדר את חדרי לבי והרגיע את רוחי, מפיץ בי חמימות רכה. בין לגימה ללגימה הבטתי דרך הזגוגית הגדולה אל החוץ הרוטט תחת הטיפות.

אין הנאה גדולה מן הישיבה במקום מסתור חם כשבחוץ הגשם מטפטף. מסמרים של מים התלכסנו אל שלוליות צעירות, מהן יצאו פלגים מחוצפים אל תחת כל מנעל. מדי פעם זינקו ביניהן צעירים בקולות צווחה, תרים אחר מקום להתחבא בו מזעמם של המים הניתכים. זוג מבוגרים בלבוש הדור הילך בזקיפות בין הטיפות, בידיהם מטריות גדולות ויציבות המגינות מכל רע. כלב תועה הסתתר ליד מכונית, מדובלל ומכונס בעצמו, והביט במבט עצוב על חלון מואר בבנין ממול. ודאי דימה עצמו עומד מצדו השני של הוילון, בבית המוסק, מסתכל החוצה כשכרסו מלאה וליבו טוב עליו.

קערת המרק הלכה והתרוקנה וכך גם בית הקפה. הפוגה קלה בממטרים משכה החוצה את יושביו, שניצלו את פסק-הזמן לחזור לפעילותם הקודמת – מי לסרט, מי הביתה, מי ברכב ומי ברגל. שילמתי למלצרית הכעוסה, התעטפתי שוב ויצאתי אל המדרכה הלחה. ברחוב היו כעת יותר אנשים, אך כולם מיהרו בענייניות למלאכותיהם, חוששים מהמטח הבא. פסעתי נינוח אל המכונית, שורק בדל-שיר שהתנגן קודם לכן מעל המרק שלי ודבק בי כעת. גם הרוח שכחה, והאוויר נדמה קריר פחות, רענן יותר.

מוצאי-שבת מועדים בדרך כלל לפורענות רגשית זוטא, דכדוך קל המתרגש על הנפש לקראת תחילת שבוע העבודה המתקרב. אך לא הפעם. הגשם כאילו שטף גם את הנפש, והותיר אותה זכה וממתינה. מבית-כנסת סמוך עלו קולות המתפללים, ואף אני זימרתי לעצמי – שבוע טוב, שבוע טוב, שבוע טוב.