ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:  קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה.  (בראשית פרק ל"ד)  

לפני מספר שבועות הוזמנתי אחר כבוד לאירוע רב רושם: טקס נישואיה של אביבית, בתה הבכורה של שושנה, המטפלת המסורה של סבתי.

ודאי תשאלו – וכי לא יכולת לסרב בנימוס? ובכן, תקצר היריעה מלהסביר את מסכת המחויבויות המסועפת שמאפיינת משפחה פולנית כשלי. זר לא יבין זאת. אומר רק כי כששושנה פוקדת, יש לסור למרותה. ולא אוסיף.

לא זאת אף זאת, אביבית היא בתה האהובה של שושנה, ראשונה בשרשרת של שישה ילדים שכולם פרט לה כבר התחתנו והקימו בית לתפארת השכונה. ורק אביבית שלנו עמדה ברווקותה, והסבה בכך צער רב להוריה המסורים, עד שלבסוף הצליחו לסגור עסקת טיעון עם אלמן אחד שהיה, ככל הנראה, מסובך כספית עם בעלה של שושנה, והלה הסכים לבוא בברית הנישואין עם הבת עגומת-העין, ובא לאביבית גואל.

כיוון שכך הרימה שושנה הפקה שחבל לכם על הזמן אחים שלי, וחילקה הזמנות לכל עבר, ואף הוסיפה איומים מרומזים כי מאֵרה תבוא על ראשו של מי שיבריז. זאת ועוד, משך שבועות רבים לפני האירוע לא הופיעה שושנה לעבודתה, והוריי, אחותי ואני נאלצנו להחליף אותה אצל הסבתא החרדה, שלא חדלה מלבַכות את היעלמה של המטפלת.

ואז הגיע סוף-סוף הערב הגדול, וכל בני משפחתי נדחסו לחליפות יוקרתוניות ונסעו אחר כבוד בשיירה ארוכה לאזור התעשייה של לוד. שם, באולמי "הנוצץ", בין מוסך "האחים" לקיוסק "הזמיר", עמד להתרחש המאורע המרגש.

תחילה עברנו בינות עמודי שיש מפלסטיק ואדניות מהן נשפכו שלל צמחי פלסטיק, ודרך מזרקות של פלסטיק שפיכו מים רעננים (?) והגענו אל אזור קבלת הפנים. שם עמדה שושנה, כולה נרגשת, בשמלת נשף ממיטב אופנת "משה ובניו". על ראשה התגבה מגדל תלתלים אימתני שלא הזכיר במאום את שיער הליפה בו היא מתהדרת בדרך כלל. המגדל נצץ בהמון גוונים ואבני-יקר שנשזרו בו, ושושנה נשאה אותו בגאון וללא כל פחד (אני לדוגמה, אם הייתי מנסה לאזן מגדל-פיזה שכזה על ראשי, הייתי מאבד את שיווי המשקל תוך דקותיים ומצניח אותו על האורחים הנדהמים).

לצד שושנה עמד בעלה, יעקב זעוף הגבות, אך החתן והכלה לא נראו בשטח. לחצתי אפוא את יד שניהם, שלשלתי את הצ'ק לכספת הארגמנית שהוצבה לידם, עטורה סרט ורוד גדול, והמשכתי לכיוון החדר בו התגודדו שאר האורחים. אלה, כפי שהסתבר לי, היו עסוקים בבליסת מנות-הקוקטייל שהוגשו לכל דורש, וכללו סיגרים, פסטלים, בורקסים, עוף מוקפץ בירקות, נקניקיות בלחמניות, שווארמה בלאפה, פלאפל בפיתה, אורז עם צימוקים, קוסקוס עם ירקות... אני בטוח שוכח דבר או שניים (או יותר), אך ללא ספק היו מיוצגים שם מטבחים רבים מנשוא. הדבר היחיד שהיה משותף לכל מיני המזונות הייתה שכבת השמן העבה שבה היו ספוגים. מלמלתי תפילה קצרה לאלוהי הדיאטניות והתרחקתי משם (לא לפני שלעסתי שתים או שלוש קובות. בכל זאת, הנצילות מחייבת).

אחרי זמן מה נתקראו האורחים לעלות מחדר קבלת הפנים אל אולם האירועים עצמו. הקהל הרב התנתק בצער מסיר הבשר, והחלו לפסוע במעלה גרם-מדרגות נוצץ ומקושט, שלאורכו ניטעו דקלי פלסטיק זוהרים, היישר אל מרכז העניינים. שם חולקו הקרואים לשולחנות עגולים, עליהם כבר היה מונח שלל סלטים כמקובל: חומוס, טחינה, חצילים פיקנטי, חצילים רומני, חצילים מטוגן, גזר מרוקאי, כרוב כבוש, סלט מיונז שהספיק להעלות עליו שכבת פטינה שחמחמה, ועוד כהנה וכהנה. האורחים החלו מיד לגרוף את המזון מן הצלוחיות בעזרת לחמניות יבשבשות, כאילו לא סיימו זה עתה זלילה רבתי בחדר המבואה. למרבה המזל עלה לפתע קול מאוב וציווה על כולם לעבור לחדר אחר, שם יערך טקס החופה.

קמו אפוא האורחים בחוסר רצון מחודש מעם התקרובת וסרו אל האולם הסמוך. החופה, כולה שיראין, ניצבה קוממיות בקצהו של שביל הלבנים האדומות שהיה זרוע כותרות ורדים ושאר מרעין בישין. הסתדרנו בכמה שורות לאורך הנתיב הזוהר והמתנו בהולם-לב לזוג המלכותי שיופיע לפנינו.

לפתע עלתה בחלל מוסיקה מחרישת אוזניים. צלילי עוד וסיטאר, חלילית פלסטית ואורגנית וותיקה תקפו בעוז את עור התוף, ואז פתאום ניצתו להן עשר אבוקות גדולות שהעלו נתזים כזיקוקיי חג, ממלאות את האוויר ריחות חריפים של גופרית ואמוניה. אל האולם פסעו מעדנות אביבית, כעורה מתמיד בשלמת מלמלה זוהרת ואיפור כבד מאוד, ובעלה המיועד, קטון וכמוש, כשעל פניו נסוכה ארשת של קבלת הדין בהשלמה. הקרואים מחאו כפיים באקסטאזה כאילו זה עתה נכנסו אל החדרון בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. אביבית נופפה בחן של גור קרנפים צולע, וחתנה ניסה להתגמד מאור הזרקורים ככל יכולתו. וכך הגיעו אל החופה וניצבו על מפתנה לקול שריקות וצהלולים.

לא אכביר מלים על טקס הנישואין עצמו, שהיה ארוך ומייגע ברמות. אף לא על החזרה לאולם ההסעדה, שם כבר חלפו מלצרים עמלנים בין השולחנים והחליפו את הסלטים בפחזניות ממולאות פטריות. המנות רדפו זו את זו: כבד קצוץ, עוף בתנור, תפוחי אדמה קטנים ושחומים השוחים בים של דמעות שומן, אורז עם גזר ושזיפים שפיהק מהצלחת בשל עייפות רבתי שנפלה עליו... בין מנה למנה החריש הדי-ג'יי החגיגי את האוזניים לפי הכלל הידוע: מתי יודעים שהגענו לווליום הנכון? מגבירים עד שהאוזניים ממש כואבות, ואז מביאים עוד סיבוב על הכפתור. הרחבה התמלאה קרובים מאושרים שפיזזו בעליצות, נשים שמנמנות עם גברברים כרסתניים ועלמות ענוגות במכנס מאמם עם חבריהם צמודי החולצית. מדי פעם נקרא מי מהנוכחים לשאת דברים בעברית עילגת, לקול תשואות המחוללים.

עיניי כבר החלו להתערפל וגם הוריי ואחותי הביטו במבט זגוגי אל עבר הרחבה. לא היה לנו כל סיכוי לנהל שיחה כלשהי בשל השאון הרב. לבסוף אזרה אמי עוז וקמה בהחלטיות לכיוונה של שושנה שעמדה כרס"רית בפתח האולם לוודא שאיש אינו חומק ממנו. אחרי דיון קצר שבה לשולחן בפנים עייפים. עד כמה שהצלחנו להבין מתוך רעש הרקע, לא קיבלנו פס עד אחרי הקינוח.

המשך הערב זכור לי עוד פחות. מיני מתיקה דלוחים הוצנחו אל השולחנות ועימם קפה (גיסי ביקש חלב ונענה במבט לא-מאמין מעם המלצר – שהרי המקום כשר למהדרין מן המהדרין). לבסוף החלו הקולות לדעוך והאורחים החלו לנהור אל החוץ. ניצלנו חוסר ערנות רגעי של שושנה וחמקנו אף אנו תוך נפנופים שלנטיים לכל עבר. עוד כמה מדרגות והנה אנו שוב בין פיצוציית "אנטבה" למכון הבריאות "נטאלי".

וכך תם הטקס, ואנחנו נשמנו לרווחה. אמנם לקח עוד מספר שבועות עד ששושנה שבה לעבודתה, שכן הייתה חייבת לנוח ולהחליף כוחות אחרי האירוע המרגש, אבל אנו כבר ידענו: הרע מכל כבר מאחורינו. עתה לא נותר לנו אלא לשקוט ולנצל את מעט רגעי החסד שנותרו. שכן אל לנו לקפוא על השמרים. לא אֵם כשושנה תניח לבתה המקשישה, והברית-לוכסן-בריתה, כמו ענן שחור וכבד, כבר מורגשת באופק...

מחשבות רבות מתרוצצות עכשיו

האם את האחת שתחיה איתי לעד

את ואני זה כמו ברק ורעם

בינינו שום דבר לא יפריד לעולם

כי בלעדייך, אהובה, אני כבר לא יכול

מתרגש כל כך ממך ולא יודע איך לשאול.

התינשאי לי אהובה

התהיי לי לאישה

ותתני לי את ידך

ולנצח אשאר לצידך

התינשאי לי אהובה

התהיי לי לאישה

ותתני לי את ידך

ואשאר לצידך.

בואי נישבע בשם האהבה

טבעת אענוד לך בשעת החופה

מבטיח לך, אישה שלי,

אשמור עלייך לעולם כמו על ליבי

כי בלעדייך, אהובה, אני כבר לא יכול

מתרגש כל כך ממך ולא יודע איך לשאול.

התינשאי לי אהובה...

התינשאי לי 

ביצוע: רגב הוד

מילים: אלון צדוק

לחן: שמואל אלבז