הכול התחיל כשהגעתי ללאס-וגאס, אי-אז בתחילת ינואר השתא. כאבי פרקים, כאבי שרירים, עיניים קצת שורפות, תחושה כללית של מין שפעת שכזו, אבל על אש קטנה. מכיוון שהיה לי ברור שהכול קשור לעיר ההימורים המגעילה, נקטתי מייד בגישה הגברית המקובלת: תתעלם וזה יעבור מעצמו. ברם, אחרי שחזרתי ארצה וחיכיתי עוד כמה ימים וזה, אפעס, לא עבר, החלטתי לעשות מעשה וללכת לרופאת המשפחה שלי, ד"ר רבקה בורנשטיין.

הבורנשטיינת, אישה גרומה בעלת שיער פלטינה בוהק ופה קפוץ לתלפיות, מהווה את הקשר שלי לעולם הרפואה המסורתית מזה כשני עשורים. למרות מראָה האגרסיבי, המהַפֵּך עוּבָּרים בבטני אמותיהם, הרי היא למעשה פלגמטית כחתול-בית מבוגר, ובטוחה שכל הפונה אליה הוא היפוכונדר חסר תקנה (שלא לומר סתם נודניק). בנוסף היא מקפידה לשמור בציפורניים שלופות על תקציביה המדוללים של קופת-חולים הכללית, ולפיכך משתדלת לרפא כל חולי בעזרת אספירין (הניתן לרכישה במחיר עלות בבית-המרקחת של הקופה, בימי שני בין 15:15 ל-16:15).

ועם זאת, כשהגעתי אליה בערך במחצית ינואר אחרי שלא התראינו זמן רב, הביטה בי הבורנשטיינית בעניין, בקשה שאשתעל פעמיים, ואז שלחה אותי לקרדיולוג, שיוודא שעורקיי עמוסי הכולסטרול הרע אינם עומדים להמיט שואה כלכלית על הקופה. בנוסף נתנה לי הפניה לגסטרולוג, וגם לצילום-כליות (בדרך לנפרולוג). שיהיה. יצאתי ממנה מרוצה כמוצא שלל רב, משוכנע שהפעם הצלחתי לעקוף את השיטה ולזכות בצרי לכל תחלואיי, בלי יותר מדי תחנונים. הו, הקידמה!

תיאום של ביקורים אצל רופאים מומחים אינו דבר פשוט כלל ועיקר. משום-מה הם מתעקשים לקבל קהל בדיוק כשיש לי איזו ישיבה חשובה, ובדרך כלל גם במקומות נידחים כמו מרכז תל-אביב. לא אלאה אתכם בשיחות הארוכות שניהלתי עם נופרית מהמוקד (את רוב דבריה התקשיתי להבין בשל גומי הלעיסה הווקאלי בו נקטה במקביל לשיחתנו). אדלג אם כן ישירות לשורה התחתונה, שורת הרווח/הפסד: לא נמצאה כל תקלה בלבי, בקיבתי או בכליותיי. מצד שני,תחושת החולי המשונה שתוארה לעיל המשיכה לנשנש בי כנמייה מוכת-כפן. אחד-אפס למכרסמים.

ביקור נוסף אצל הבורנשטיינית לא קידם איש מאיתנו אל הסוף הטוב. הרופאה המקשישה גלגלה אישוניה מצד לצד, תוך שהיא משלבת בכוריאוגראפיה אנחות מזן ה"נמאס לי". "אני חושבת שאתה קצת חרד לאחרונה", מלמלה – מילת קוד שפרושה "היפוכונדר, צא!". "אני פונֵה ללב שלך" ניסיתי את שיטת-פילוס, אבל ד"ר ב' אוכלת פילוסים לארוחת בוקר כבר הרבה מאוד שנים. בסוף היא שלחה אותי לאורולוג ולאנדוקרינולוג. תהיתי מתי יגיע תורו של הפתולוג.

בצר לי התחלתי לעיין באינטרנט ולהתייעץ עם חבריי הקרובים, ואז פתאום שמעתי לראשונה על משהו שלא הייתי מודע לקיומו וקרוי "מחלת הנשיקה". ובכן, מסתבר שיש כזה מין וירוס נכלולי שמתלבש עליך בלי ששמת לב ומיד מריץ סימולציה של שפעת בווליום נמוך. נשמע מוכר? מקורות יודעי-דבר טוענים שזה יכול להימשך כמה חודשים וכמובן שאין מה לעשות נגד זה, כמו שמקובל בעולם המופלא של הוירוסים. הממממ.... יכול להיות שחטפתי את זה כשהתנשקתי בלי קונדום עם מישהו מזדמן באיזה גן ציבורי? ובכן, אם להודות על האמת. למרות אורח-החיים החסוד שאופייני לי, זה משהו שלא ממש ניתן לפסול על הסף. חום נמוך כל ערב, עייפות לא סטנדרטית, קצת כאבים בשרירים ובמפרקים שאינם נובעים מהרמת משקולות מופרזת בחברת עמית המד"ח... אולי יש לנו זוכה?

זינקתי מיד לחדרה של הבורנשטיינית הפאסיבית-אגרסיבית ושטחתי את משנתי הסדורה. הנ"ל נעצה בי מבט של "לפסיכולוג עוד לא שלחתי אותך, נכון?", אבל אישרה לי לעשות את הבדיקה הנדרשת, כנראה מתוך תקווה לא-ברורה שאפסיק להתעלק עליה אם התוצאות יתגלו כחיוביות. הצעתי לה למשש שתי בלוטות-לימפה מוגדלות שגיליתי באחורי ראשי, אבל היא סירבה בתוקף ולמעשה דחפה אותי בכוח רב אל מחוץ לדלת משרדה כשהיא מקדמת בחיוך את שתי הדודות שמוטות-האוזן שישבו שם. יכול להיות שהיא לא אוהבת אותי יותר?

טוב, עכשיו לא נותר לי אלא לחכות לתוצאות הבדיקות (יום ראשון הקרוב, תודה שהתעניינתם). אני מת (?) שתהיה לי כבר תעודה רשמית של חולה-נשיקה כדי שאוכל לנפנף בה בפני כל הספקנים למיניהם וגם לדרוש הטבות מפליגות מהעירייה (אישור חנייה של נכה-לצמיתות יכול להיות נחמד).

בינתיים החל מלפני יומיים התחיל לעלות לי החום לגבהים בל-נודעו, ואני תוהה אם וירוס-הנשיקה ראה כי טוב והחליט לארח חברים מסוגים פחות אציליים. אז נכון לעכשיו אשפזתי את עצמי בבית, רחוק מישיבות, סטארטאפים, בליינדייטים וסטוצניקים, ועברתי לשלב של רחמים עצמיים מרוכזים. אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי מעם האתר החביב הזה ולציין שיש עוד מקום בצוואה שלי (קרעכץ) למי שיהיה נחמד אלי במיוחד (קרעכצָיים).