לפני זמן מה שפשפתי את עיניי בתדהמה, כשבתיבת הדואר שלי נחת מייל אישי מגל אוחובסקי. בתחילה חשבתי שזו טעות, אבל אז נזכרתי שאוחובסקי הוא חבר טוב של אחד הבכירים אצלנו, וכך כנראה נוצר הקשר. ואכן, תחילתו של המייל אישרה עובדה זו. אל המכתב עצמו צירף אוחובסקי, האיש והאגדה, הזמנה לאירוע התרמה למען ארגון הנוער הגאה שבו הוא פעיל מרכזי. ואני, שכשהייתי בן-נוער לא הייתי גאה, ואילו היום כשאני גאה כבר חלפו נעוריי, החלטתי לתרום מכספי בלב פתוח ובנפש חפצה.

וכך מצאתי את עצמי בשבוע שעבר נדחק בין עשרות קרואים ומברכים אל תוך החדר המרכזי של בית שלוּש ההיסטורי בנווה-צדק הקמוטה, בית מידות נאה הצמוד למרבה האירוניה למדרשה בראסלבית רועשת. שני התיכוניסטים המחומצנים והנרגשים שעל הקופה הרושמת קצת נלחצו בהתחלה, אך לבסוף מצאו את שמי ברשומות והתירו לי לעבור הלאה ולִרכב שנית אל לחץ ההמון.

הסתכלתי סביבי, ופתע נחתה עלי ההבנה שאני לבד. לגמרי לבד.

הקהל הרב שהמה בחדר נראה לי בראשונה כמאסה הומו-לסבית אחידה ומאיימת. אך משהתרגלו עיניי להמולה גיליתי שגוש בני-האנוש שגדש את המקום נחלק לכמה קבוצות ברורות, והרי הן לפניכם.

1. צעירים תוססים מגיל חמש-עשרה ועד גיל עשרים וקצת, עטופים במיטב מחלצות קסטרו וחייכניים להחפיר, שנשקו זה על לחיו של זה ללא הרף ומלמלו מיני "שיואו" ו"וואו". נקסט.

2. הומונים קצת יותר מבוגרים, בדרך כלל זוגות זוגות, מחזיקים ידיים ומביטים במבטים מַרצינים על החבר'ה מהקבוצה הקודמת, כאומרים "חכו שתגיעו לגיל שלושים, ואז תראו שהחים האמיתיים הם לא רק שיואו-לוכסן-וואו". נקסט.

3. מגוון פעילים חברתיים של שלל סוגיהם וזניהם, בעיקר משיכון-ותיקים, שהיו עסוקים בהסתודדות על תקציבים, מעילות, תככים ומזימות ("אז אמרתי לו – שאני אתפטר מוועדת היגוי?! מתוקה שלי, כשאת עוד היית תינוקת ורִיָירת על חיילים לי כבר היה מקום קבוע בגן העצמאות!"). נקסט.

4. סלבריטאים בדרגים שונים, החל מאוחובסקי עצמו, בסניקרז סופניים, דרך עידו תדמור, שחבש מחרוזת פנינים כסופות על צווארו החסון, המשך ביניב ויצמן המסוקס ובאיתי פנקס החטוב, וכלה בעומר ("עומריקו") גרשון, מלך חיי הלילה של העיר (או כך לפחות הכריזו עליו כשהעניקו לו תשורית על פעלו. לי עצמי אין שמץ של מושג מי הוא). כמעט כל סלב היה מוקף במעגל משובב-נפש של מעריצים פלוס גרופיז פלוס דרושים, שלא ממש אִפשר להתקרב אליו. נקסט.

5. לסביות חביבות בכל הגילים, הצורות והגוונים. חלק לבד, חלק בזוגות, חלק עם תינוקות. אבל זה פשוט לא קהל היעד שלי. אז... נקסט? הוּ'ז נקסט?

כשאמרתי יום לאחר-מכן לאחת מחברותיי הטובות שלא הכרתי שם אף אחד, זרחו פניה והיא שחה לי מיד: נו, אתה רואה? יש סקטור שלם של חתנים פוטנציאליים שאתה בכלל לא מכיר! אמרתי לך שאתה צריך להיות הרבה יותר מעורה בפעילות החברתית הזו! ואילו אני לעצמי חשבתי – איפה בדיוק מתחבא אותו חתן פוטנציאלי בין כל הקבוצות שהזכרתי לעיל? קוראים יקרים, עזרו לי למצוא את החתן המיועד ולצבוע אותו בצבעי גאווה עליזים...

עלי לציין, לשם השלֵמות המתמטית, שבין החוגגים ראיתי גם שניים שלושה אנשים שזיהיתי לפי תמונתם ב"אטרףדייטינג". הנה שם ליד הקיר "חתיך34בצינור" כשהוא תלוי על זרועו של... ובכן, של צינור, אני מניח. אוי, והנה "יוסי הגדול" שהביא לי אותה פעם בריג'קט. מעניין, באתר הוא אומר שהוא "מטר שמונים וחמש, מראה של מאבטח". לדעתי קצת יותר מתאים משהו כמו "מטר שבעים וחמש, מראה של כרס בירה". והיה אפילו איש אחד שהביט אלי במבט עקמומי, ואחרי שתי דקות הבנתי שאני עצמי ריג'קטי אותו, באותו אתר הכרויות נלוז עצמו. סיטואציה לא מאוד נעימה.

ובכלל, לכו תסגרו כמה עשרות הומואים באותו חדר ותנו להם לדבר על דברים שברומו של עולם. הרי ברור שמתחת לשכבה דקה של אנינות וטוהר-מידות מסתתר למעשה מתח מיני בכמות שאפשר לייצא לארצות מתפתחות. או לפחות שעון ביולוגי שמתקתק בקצב האומפה-לומפה לאמור "שיט, אפילו לכּוּנֵף הזה כבר יש בעל, ורק אני לבד".

ועם זאת חשוב לי לציין שבתוך אותה תחושת לבדיות, בין המלצרים המתנדבים שלִכסנו מגשים בצורה מסוכנת, האוחצ'יות המחובקות, הזוגות המיושבים והדייקיות החייכניות, היו לי גם כמה רגעים של נחת. זה היה בשלב הנאומים, כשעלתה לבמה שרת החינוך יולי תמיר והבטיחה לעשות ככל יכולתה כדי לשלב תכנים הומו-לסביים במערכי השיעור של בתי הספר התיכוניים. נו, האָט זי געזוקט הייתה מפטירה סבתי ומשחררת אנחה. אבל בכל זאת היה באמירה הזו של השרה משהו משמח. והגדילה אף ממנה לעשות יעל דיין, שנאמה ברגישות וברגש מחממי לב. על כך שאנחנו בעצם כאן בתל-אביב הליברלית, בעוד רבים הם בני הנוער שזקוקים לעידוד דווקא בפריפריה. על המקום אליו הגיעה הקהילה כיום ועד כמה התקדמנו לעומת ימים עברו, כשאקט מיני הומוסקסואלי עוד נחשב לפשע פלילי שדינו מאסר. רציתי לשאת אותה על כפיים.

עת תמו הנאומים עלה על הבמה מִפגע תברואתי המכונה "אמיר גיי פוטמן" ונשא קולו בזמר. חלק גדול מהקהל הכיר את המילים על בוריין ושר איתו ברגש, אבל לי, מחובביו המושבעים של הגבעטרון, לא היה כל מושג במה מדובר. זאת ועוד, פשוט לא הצלחתי לעמוד בשילוב של הזיוף הווקאלי הקשה, ושל הרמקולים הקלוקלים שנהמו בזעף. אז במקום להישאר ולחכות למסמר הערב, מרגול המאממת, החלטתי שכבר מותר לי ללכת הביתה. דחקתי איפה את עצמי בין החוגגים, הסלבריטאים,  ושאר ירקות, וחתכתי לכיוון בית סוזן דלל, חולף בין הדרים מדיפי ניחוח בשיא פריחתם, הישר למכוניתי זהובת-הנוצה.

ובכן, מה היה לנו? מצד אחד תחושה של לבד, שהתעצמה בשל העובדה שזה היה אמור להיות מגרש ביתי באיזשהו מובן, ודווקא בו פתאום חשתי בדידות עצומה. ומצד שני תחושת גאווה, למשמע הנאומים המרגשים שנישאו שם ברמה. מצד אחד שִמחה על הישגים, על המקום אליו הגיעה הקהילה, ועל המתנדבים שעושים לילות כימים. ומצד שני הרגשה אישית של תלישות ושל חוסר-שייכות . מין תמהיל חמוץ-מתוק שכזה, מריר ונעים, של צחוק ובכי, של אושר ועצב.

אביב שמח לכולם!