אני רוצה לנצל במה זו ולהודות לחברתי ס"ו על הרעיון לָפּוֹסט הזה. שנאמר – אם כבר מאשימים אותי בגזענות, אז לפחות שתהיה מפוזרת במידה שווה על-פני כל העדות.

יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  (שמות פרק י"ב)  

בערך בתחילת ינואר כבר החלו רקותיה של הלינה פולנסקי להלום בקצב המזורקה, וידעה היא: חג הפסח מתקרב, ועליה להיערך בהתאם. כשהגיעו אליה לארוחת שבת המסורתית בתה איריס (אירהל'ה) ומשפחתה, לא המתינה הלינה זמן רב. מעט אחרי שהגישה את הצלי ניצלה הפוגה קלה בקולות הלעיסה שנשמעו סביב השולחן ואמרה בקול רם: "השנה הסדר אצלי, כן?"

הס הושלך בחדר. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. ראשון התעשת גיא, בעלה של איריס, הידוע בפי הלינה בכינויו "די וילדע חייע". "בפסח תכנַנו לנסוע עם הילדים להולנד...". סופו של המשפט נותר תלוי באוויר, עת נעצה בו הלינה מבט מזרה אימה. "זה כבר שנה שלישית שילדים שלכם לא עושים סדר, ולא שאני מתלוננת אבל איך בדיוק אתם רוצים שהם יצאו יהודים?". איריס בעטה בבעלה מתחת לשולחן ואמרה בקול רם: "ברור שנבוא אליך לסדר, אמא. אני כבר ממש מתגעגעת לכבד הקצוץ שלך". כשהוזכר הקצוץ-הקצוץ הזה גלגל גיא עיניו אל התקרה בבעתה, אולם הפּוּר כבר הוטל, ואת הנעשה לא ניתן היה עוד לשנות.

וכך, בערב החג יצאו גיא ואיריס ושני ילדיהם מביתם שבישוב המוריק פרדסיה אל בית אמה של איריס בצפון הישן של תל-אביב. גיא עצמו נהג, או יותר נכון הזדחל בפקקים בפרצוף זועף. איריס החזיקה על ברכיה את סלט הכרוב המפורסם שלה, ומדי פעם גערה בילדים שהתקוטטו מאחור. כשהגיעו אחרי כשעתיים ומחצה לרחוב זלוטופולסקי כבר היו כולם רתוחים כמרק צח, עמוס כופתאות של טינה. סביבם ראו עוד ועוד משפחות מחנות את כלי-רכבן ויוצאות מהם זעופות-גבינים אל הערב החגיגי. שנאמר – השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט.

סביב שולחן הסדר החגיגי, עליו ערכה הלינה את הסרביס המוזהב שהביאה איתה מוורשה עוד בשנות השלושים, כבר הסבו שלל קרובי המשפחה המוכרים: דוד יאקוב הלץ וזוגתו רגינה סגולת-השיער, דודה אדית, האלמנה המרירה, בנה יונתן ואשתו הטריה סיגלית, וכמובן אחיה הבכור של איריס, דני, רווק עצוב-פנים ושחוח-גו, שגם אותו הצליחה הלינה לשלוף ממלתעות הנסיעה לחו"ל ולהציב בפקודה בין המרור לחזרת.

נשיקות צלצלו, מתנות הוחלפו ("אויש, איזה ואזה! באמת שלא הייתם צריכים! אירהל'ה, תחביאי את זה מהר בארון של הקומביניזונים. איזה בושה! ואזה מפלסטיק בשני לירות משוק, בחיי!"). ואחרי עוד שתי בדיחות קרש של דוד יאקוב התיישבו כולם במקומותיהם והחלו במלאכת הקודש.

קדש ורחץ, כרפס יחץ, והילדודעס כבר החלו לבעוט זה בזה בשעמום, תוך שהם משליכים פרורי מצה ונטיפי ביצה על השטיח הכמו-פרסי שהלינה בדיוק נתנה לניקוי יבש. שערה צימח, ושדיים נכונו, וכבר מגיעים לבן-זומא – ודוד יאקוב לא יכול להתאפק עוד וגועה בצחוק של עגל, תוך שזוגתו הקמוטה בועטת בו בעוט היטב מתחת לשולחן. מתי אוכלים את הביצה במי-מלח? זו שאלה שתמיד עולה, משום שאין בהגדה הנחיות מפורשות לכך. יונתן נזכר פתאום בבדיחה החבוטה, על כך שבני-ישראל הלכו בים-סוף המדולדל והמים המלוחים הגיעו להם בדיוק עד ה, אתם יודעים. אדית, אמו של יונתן, מחייכת אליו בחיבה, וסיגלית אשתו לא יודעת איפה לקבור את עצמה. כמה עמודים עוד יש עד "שולחן עורך" לעזאזל? כולם סופרים בלב בייאוש ונושאים תפילה חרישית לאלוקינו ואלוקיי אבותינו שאף-אחד לא יתעקש לשיר כל תג ותג.

סיכויים נמוכים כשדוד יאקוב בהגנה. כל "דיינו" הופך אצלו ל"די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו", ודני כבר מתחיל לאכול חרוסת בכפית ישר מכלי-הקריסטל המהודר שאיזה סב קדמון הצליח להציל מפרעות ת"ח-ת"ט. והיא שעמדה (צחקוקים), בית יעקוב לעם לועז, חכם, ורשע (איזה קטע! דני הוא הרשע!). אירה'לה מתחילה לטפטף מרק בהיחבא לגרונו של ילדה הקטן לפני שהוא מתעלף. על הים לקו ארבעים מלקות, ועל היבשה חמישים מלקות, ועוד פולמוסנות אריתמטית כגון דא, ואיכשהו קורה הנס ומצליחים להגיע לכורך, המבשר על השולחן העורך. כולם דוחסים אל הלוע מצה עם חרוסת כאילו לא אמורה להתחיל עכשיו סעודה לתפארת, ובעצם הם כבר לגמרי שבעים, והנה, הנה זה מתחיל.

גפילטע פיש של אדית ומולו כבד קצוץ של הלינה. השערות סומרות והמתח עולה. מה יותר טעים? דני משבח את הגעהעקטע לעבער של אמו למרות שהגפילטע טעים לו שבעתיים. יונתן מפליא בשבחי הדג הממולא למרות שהוא לא סובל דגים. הכול בדיוק כמו בשנה שעברה ובזו שלפניה. צלצול הגונג מבשר את הסיבוב הבא: מרק העוף של הלינה עם הקניידאלאך של אדית. שתי הגראציות מסתכלות בעיניים חדות לראות מי יבקש יותר מהמרק ומי מהכופתאות. גונג נוסף, ומגיע הצלי של רגינה, חסר טעם ושמנוני, יחד עם העוף בשזיפים של אדית והלשון הממולאת שהלינה קנתה במעדניית יוז'י, ומעמידה פנים שטרחה עליה כל הבוקר. יאקוב טועם מהלשון ומתעקש שיש לה טעם בדיוק כמו לזו שיוז'י מכין. רגינה בועטת בו שוב מתחת לשולחן, אבל אין לה שום סיכוי.

גונג. פירה, סלט ירוק, סלט כרוב, אורז, צימעס, כוסמת מאודה עד צאת נשמתה. הלינה נזכרת פתאום שלא הוציאה את הרגל הקרושה אבל מסביב לשולחן כבר נרשמות התעלפויות. קומפוט, גלידה, עוגה שחורה שישבה יותר מדי זמן בתנור, מוס שוקולד פרווה בטעם סתמי. קפה, תה, עוגיות-חנק. כולם סרוחים בפינת ההסבה ומחרחרים, חלק כבר נרדמו, ונוחרים. הילדים מסתכלים באכזבה על היו-יו שקיבלו אחרי מציאת האפיקומן, ואילו רגינה, הלינה ואדית מורידות את הסרביס החגיגי מהשולחן ישר למדיח, תוך שהן כובשות רכילות וטרוניות מתחת לשפמותיהן. מתי דני כבר יתחתן, תוהה רגינה חרש, והפעם תור אדית לדפוק לה מרפק מחושב היטב ישר לצלעות, שכן הלינה כבר סיפרה לה על אוזנה מה שכל השכונה יודעת מזמן: דני המסכן הוא "מהַהֵם", ולכן לא יתחתן לעולם ולא יביא להלינה נכדים אף-פעם.

חסל סדר פסח כהלכתו, תם ערב חג כמסורתו מימים ימימה.

למען הסר ספק – פוסט זה הוא פרי דמיוני הקודח, וכל קשר בין דמויות המופיעות בו לבין המציאות הינו מקרי בהחלט. זאת ועוד, השנה, כמקובל עלי בשנים האחרונות, ביליתי את ערב החג הרחק מכל שולחן-סדר באשר הוא.

כאן התחנה טרבלינקה

כאן התחנה טרבלינקה

בקו שבין טלושץ' לוורשה

מתחנת הרכבת וורשאו אוסט

יוצאים ברכבת ונוסעים ישר

הנסיעה נמשכת לפעמים

חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות

ולפעמים נמשכת אותה נסיעה

חיים שלמים עד מותך

והתחנה היא קטנטונת

שלושה אשוחים גדלים בה

וכתובת רגילה אומרת:

כאן התחנה טרבלינקה

כאן התחנה טרבלינקה

ואין אפילו קופה

גם איש המטענים איננו

ובעבור מליון

לא תקבל כרטיס חזור

ואיש לא מחכה בתחנה

ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת

רק באויר תלויה דממה

לקדם פניך בשממה אטומה

ושותק עמוד התחנה

ושותקים שלושת האשוחים

שותקת הכתובת השחורה

כי כאן התחנה טרבלינקה

כאן התחנה טרבלינקה

ורק שלט פרסומת

תלוי עוד מאז

סיסמה ישנה ובלויה האומרת:

"בשלו רק בגאז"

כאן התחנה טרבלינקה

כאן התחנה טרבלינקה

התחנה הקטנה טרבלינקה   

ביצוע: יהודה פוליקר

לחן: יהודה פוליקר

מילים: ולדיסלב שלנגל

גירסה עברית: הלינה בירנבאום