איש אחד, בן ארבעים לערך, פנה אלי באטרף-דייטינג יום אחד והציע לי להיפגש. הייתה לו שם תמונה גלויה, וכשהסתכלתי בה הופיע לעיניי בחור גבוה, רחב, ובעל עיניים ירוקות מהפנטות. רעמת-שיער עבותה הייתה לו לראשו, וחיוך ממזרי לשפתיו. ואיך זה שלא ידעתי על קיומו, ולא מצאתי אותו מעולם בחיפושים שאני עורך באתר? ובכן, התשובה פשוטה: בכרטיס שלו הוא מסומן כסטרייט גמור. לא רק זה, אלא שהוא מגדיר עצמו כדומינאטור, שזה כמו מלכת-סאדו – אבל בזכר. בפרופיל הוא מציין שהוא מחפש לשלוט בבנות המין היפה, ושהדבר נעשה בהסכמה מלאה – ולעתים גם בשיתוף – של אשתו. עד כאן טוב (?) ויפה (???). אבל מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

ובכן מסתבר שיש לו סוד כמוס לפרה ולסוס. הוא כבר שנים חולם בסתר על פגישה עם גבר. ומשום מה התביית דווקא עלי. אמרתי לו שהוא בחור נאה ושממש לא אכפת לי, אבל עם כל הכבוד (ויש כבוד), אני לא בדיוק מחפש מלכת-סאדו שתשפיט אותי. לא לא, הרגיעני האיש, מוטי שמו. הוא רק רוצה לנסות איך זה להיות עם גבר. ובעצם הוא אפילו די ביישן ונבוך כי אף פעם הוא לא עשה את זה. אז זה בסדר מבחינתי? יאללה, אמרתי לו – בסבבה! וכך, כשעה מאוחר יותר, צנח לו מוטק'ה על מפתן דלתי.

אכן בחור גבוה, אכן רחב, אכן עיניים יפהפיות וגם רעמה מרשימה – ממש אמת בפרסום. והחיוך, אפעס, יותר ביישני מאשר ממזרי, שזה בכלל שוס. וכך כפף לו מוטי את קומו ונכנס בשערי דירתי. וביקש לשתות משהו אם אפשר, ואני רקחתי לו קפה, ותוך כך גיליתי שהוא עובד בסידור קופסאות על מדפים בסופר שנמצא ממש ליד ביתו בפתח-תקווה (למען הסר ספק – מוטי הוא אשכנזי למהדרין, שלושים דורות באשכנזיה מכל הצדדים). ואשתו לא עובדת, אלא מגדלת את שני ילדיהם, אבל ברוך השם מסתדרים. ולפעמים הם מזמינים אליהם זוגות או בודדים הביתה לסשנים משותפים של סאדו-מאזו, אבל זה כמובן רק כשהילדים ישנים או שהם אצל סבא וסבתא, ובכל מקרה המוֹטים משתדלים שלא להרעיש יותר מדי.

מנהג משונה יש לו למוטי זה, שכששואלים אותו משהו הוא מיד עונה: "מה?" – ומחייך בביישנות. בהחלה חשבתי שהוא פשוט לא שומע טוב, והגברתי את קולי, אבל הבעיה לא נפתרה. מדובר כנראה בתגובה רפלקסיבית שכזו, בלי קשר לשאלה עצמה. "אז איפה עבדת לפני הסופר בפתח-תקווה?", "מה?". "רוצה עוד קפה?", "מה?". וחוזר חלילה. ועוד דבר-מה. מכיוון שמוטי היה נורא לחוץ, הוא שאל אם אפשר לעשן. עכשיו, אצלי בבית זה די טאבו – במיוחד שמדובר בדירה קטנטונת ומחניקה במיוחד. אבל ריחמתי על העגל המגודל ואמרתי – למה לא? ובלבי חשבתי, יעשן אחת וזהו. איזה אחת ואיזה נעליים. בשלוש השעות שמוטי בילה אצלי הוא גמר שתי קופסאות, פשוט הדליק סיגריה בסיגריה, כולל תוך כדי ה-, אתם יודעים. דבר כזה אפילו אני מעולם לא ראיתי. אחרי שהלך פתחתי חלונות, שיפרצתי תרסיסים, קרצפתי בחומרי ניקוי, אבל הבית שלי המשיך להריח כמו מאורת רוקיסטים למשך שבועיים. מזל שאני לא ממזמיני האורחים, מיזנתרופ שכמותי. אחרת, מה-זה פדיחה.

בקיצור, אחרי שש סיגריות רצופות החלטתי שהגיע הזמן לשבור את הקרח ולגרור את הלווייתן לחוף מבטחים. שעל כן הצעתי למוטק'ה להתלוות אלי לחדר השינה. הנפיל קם, סיגרייתו בידו, והתלווה אלי בחיוך מבויש מתמיד. "רק תהיה עדין איתי, בסדר?" (כמעט שאלתי "מה?" – אבל התאפקתי). וכך השלנו מעלינו את הבגדים והעפלנו אל הסדינים הצחורים (אוקיי, ירוקים עם הדפס של סינדרלה), שהמתינו לנו, קרירים ונעימים, עלי יצוע.

בתחילה באמת נהגתי עמו בעדינות מופתית והוא כאמור הגיב בעדינות משלו, וזה היה ממש נחמד ואף חביב. ואז, באיזשהו שלב, מלמל מוטי דבר מה מתחת לרעמתו. חשבתי שאני לא שומע טוב וביקשתי שיחזור. "אני רוצה שתנשוך אותי" חזר הלה, ואני נעצתי בו עין בלתי מזוינת בתדהמה מזוינת לחלוטין. תבעתי שיחזור שוב על דבריו, ומוטק'ה הביט בי כאילו אני מקרה מיוחד במינו של תסמונת-ה"מה". ובכן, מסתבר שהוא באמת רצה שאנשוך אותו. ולא רק אנשוך. גם אפליק, ואסטור, והשד יודע לאיזה דברים עוד היינו מגיעים, אם לא הייתי שם לזה סוף באיזשהו שלב.

בסך הכול היה לנו סשן די נעים, אם לשים בצד את חוסר הניסיון שלי בתחום הדומינאציה. וגם את העובדה שהאיש לא הפסיק להדליק סיגריה בסיגריה לאורך כל הדרך, כולל ברגעים המאתגרים ביותר. אחרי שתם הטקס הוא התקלח ארוכות, ביקש עוד כוס קפה, והמשיך להפליג בסיפוריו כשהוא לוקח את הזמן בסבבה. פיהקתי קצת, פיהקתי קצת יותר, פערתי לוע כשל פיתון העומד לפני בליעת העכבר החצי-שנתי, אבל שום דבר לא עזר. למזלי מתישהו התקשרה אשתו וביקשה שיבוא לעזור עם הילדים, וכך תם לו הביקור המלכותי.

למחרת פנה אלי האיש בהודעטרף חביבה וציין שנהנה מאוד ושישמח להיפגש שוב בקרוב. אמרתי לו שגם אני נהניתי ("מה?") למעט העניין של העישון ("מה???"). מוטל'ה כנראה נפגע עמוקות מגישתי האנטי-סרטנית ומייד נעלם מן המרקע, ולא חזר עוד לעולם. ואולי בדיוק היה צריך לקלח את קוראל, לכו תדעו. וכך נגדעה לה בעודה באיבה הקריירה שהחלתי לפתח (באי-רצון בולט) בתור שולתתתת חסר-מעצורים. אבל מי יודע, אולי מתישהו יפציע בשמי-חיי עוד מישהו כמו מוטי, ואוכל לשוב למחוזות הפליק, הפלאסק והשמיר. רק אם אפשר, מישהו קצת יותר דל בניקוטין, בבקשה.