ז'נבה מביטה אל התייר במבט קריר כגבירה אירופית ותיקה בשנים, לבושה ומאופרת בקפידה. רחובות העיר יורדים אל טיילת אגם למאן, בו שטים ברווזים מנומסים ולגדותיו סובבים זוגות חרישיים. עצי הערמון עוטים בוהק של עלווה חדשה, והרי היורה מתבוננים בכל זאת בהוד והדר מרחוק, שריד לאותה תקופה בראשיתית שעל שמה נקראו. ז'נבה שקטה ומסוגרת, כולה אומרת אריסטוקרטיה נבונה. אין בה מועדונים של לילה, אין בה שווקים רועשים או חנויות עמוסות אדם. מותגי יוקרה מנצנצים מחלונות הראווה. מכוניות גדולות מחליקות בשקט בכבישים המצוחצחים. כולם אומרים "תודה", "בבקשה" וגם "סליחה". איש אינו דוחף בתור. אין פקקים, אין זיהום אויר, אין הומלסים ברחובות.

המסעדות נסגרות כבר בעשר, ושלווה ניסכת על המדרכות. בתי קפה נעולים מותירים אור קטן מתוך משנה זהירות. בבית הקולנוע של העיר העתיקה עומדים שלושה זוגות שיצאו מהסרט ומשוחחים בשקט רב. בפרברים מתנמנמות חווילות רחבות-יד בין כרמים, לצידן כלי-רכב ספורטיביים קטנים ומבהיקים. הז'נבאים מבלים בבית, ולא עד מאוחר. יש לקום מוקדם למחרת היום, ולצאת בחליפה אל הבנק.

פ' היווניה הלוהבת זינקה עלי כשהגעתי למשרדה במרכז ז'נבה, ומייד צבטה בלחיי בעוז, כפי שהיא מאיימת לעשות כבר כמה חודשים. מאחוריה עמד א', בעלה האיטלקי, כשחיוך גדול על שפתיו. התנתקתי לרגע מחיבוקה המצמית של פ' ונוכחתי בפלא השמיני של העולם: שלא כרגיל, לא צמד עופריה הוא זה שהלך לפניה קוממיות, אלא דווקא בטן קטנה ועגלגלת. ובכן, א' שמתחתנים איתו במערכה הראשונה צפוי בהחלט לירות במערכה השלישית. וכיוון שכך, הרי לקראת ספטמבר יגיח לו לאוויר העולם פֶּטרוֹס, פטראקיס בלשון חיבה. ואילו א' מנסה לגרוס דווקא "פייטרו", אבל פ' מייד נותנת לו שְמיר קטן בברך, שידע לו מה זה.

פ' ו-א' לוקחים אותי אל ביתם החדש, אותו בנו לא מכבר בסביוני ז'נבה החדשה. לבית שלהם שלוש קומות, ואני זוכה בכל המרתף כולו, על חדר היינות המקורר שלו, חדר הדוודים המהמהמים, חדר השינה הענק וחדר האמבטיה הקטון. בעתיד תגור כאן האופר של פטרוס, אבל בינתיים אני מתפרש על כל המרחב. הזוג המלכותי גר בדיוטה העילית, ובקומת הביניים יש סלון גדול וגם מטבח מאובזר. כאן אנו אוכלים שלוש ארוחות ביום, כה ארוכות עד שלעתים הן משיקות זו לזו. ארוחת בוקר ענקית, ארוחת צהרים מפוארת, וארוחת ערב אימתנית שמותירה אותי בכרס דואבת אך בלב שמח. הדירה מצוחצחת למשעי וכל כוס או צלחת שאני מניח על השולחן נאספת לאלתר ע"י פ' ונשטפת בזריזות. מי אמר אובססיה ולא קיבל?

כמו תמיד, אנחנו מלאים תוכניות לצאת אל ההרים, לנצל את שעות האור הארוכות ולקטוף אדלוייסים למכביר. כמו תמיד, בסוף אנחנו רובצים בבית כל היום וטופלים איש על רעהו אשמת עצלנות כרונית. אבל מי רוצה לדלג בין עזים כשאפשר לרקוד עם יוגורטים מהמקרר? ולמה לקנות גבינת גרוּיֶר בעיירה גרוּיֶר אם אפשר לקטוף אותה בצ'יק מהסופר הסמוך? בין ארוחה לארוחה משתדלים לנמנם קצת כדי שלא לצרוך יותר מדי קלוריות, חלילה. וכך חולפים להם בזריזות שלושה ימים, וכבר אני עולה על הרכבת המהירה אל העיר המאירה, מנפנף לשלום ל-פ' ול-א', ומאחל להם לידה קלה. בלבי אני תוהה איך תסתדר פ', משוגעת לניקיון שכמותה, עם תינוק דולף שמשפריץ דייסת-דלעת על פני כל קומת האורחים המבהקת. טוב, נחייה ונראה.

שקשוק נעים של גלגלים על מסילה, ותוך שעות מספר אני בגאר-דה-ליון המוכרת לי היטב. אני יוצא החוצה, לנוף עירוני שונה בתכלית. לא עוד ז'נבה השקטה, אלא עיר האורות המבהקת. 

פריז הינה, ללא כל ספק, העיר היפה בעולם. כבר הייתי בה עשרות פעמים, ובכל פעם נעתקת הנשימה מפי כשאני הולך ברחובות. הבתים מתוכננים בקפידה, ענודים מרפסות של ברזל יצוק עם פיתוחי פרחים. על המדרכה עצי צפצפה וערמון, אלמון וגלמוש. גדודים של תיירים ברחובות, ואחריהם סובבים צוותים של מנקים, להרים כל פיסת נייר בטרם תצנח ארצה. חנויות של מזון סדורות הכן לאורך חזיתות הבתים: בולנז'רי, פרומז'רי, שארקוטרי, בושרי, פאטיסרי, וחוזר חלילה. מדי פעם מנקדת את הנוף חנות ספרים, ובתוכה צעירים ממושקפים הבוחנים כרכים מהוהים בארשת מלומדת. והנה קפה, ובר, ובראסרי, והנה גם כניסה, דרכה חומקת עלמה יפת-תואר אל דירתה אשר ממעל.

הסן מתפתל בשלווה דרך העיר, מפריד בין גדה לגדה. עוטף בשלווה שני איים, וחוזר ונסגר לתוך עצמו. לידו מוכרי ספרים משומשים, מציגים את מרכולתם בדוכנים מחוּפֵּי פלדה. הלאה משם רחבות, וכנסיות, ומסעדות, והמוני אדם טרודים ממהרים אל תחנת המטרו, או ממנה. איש מבוגר הולך ברחוב ובאגט נעוץ תחת בית שחיו. מולו בחור צעיר, לבוש בקפידה, מעשן גולואז ומשוחח עם בחור אחר בתנועות ידיים נרגשות. ילדים יוצאים מבית הספר ומתפזרים נרגשים ברחוב, קוראים קריאות קטנות ושמחות בלשונם היפה. המון לאומים מתערבים זה בזה, אבל כאן, במרכז העיר, במבט חטוף ושטחי, כולם חיים בהרמוניה מושלמת.

בפריז פגשתי את החבר אנדורפין, זה שהיה פעם נארקיס, ויחדיו הלכנו למסעדה הוייטנאמית האהובה על ז'אק שיראק, ללגום בה מרק עשב-לימון שטעמו שמיימי.  אנדורפין פלירטט עם המלצריות המעוצבות בקפידה, ואני לא מצאתי עם מי לפלרטט ולכן התמקדתי במזון המשובח. גולת הכותרת: האורז נאפה בתוך מקלות במבוק, שמוגשים בשלמותם לשולחן ומקולפים לעיניי הסועד. בתוך המקל מתגלה נקניק אורז דביק המעלה ניחוחות אל-על. זהירות, ממכר.

אבל ההתנסות האנדורפינית הזו היא כלום-דה-כלום לעומת מה שקרה יומיים לאחר מכן, בעודי עומד לפתחה של תחנת המטרו "פירמיד" ומעיין במפת העיר, בניסיון למצוא את מקומו של מועדון הומואיסטי כזה או אחר. לפתע אני שומע קול מוכר בעברית, מרים את עיניי מן המפה, ומגלה מולי אנדורפין מופתע. האיש היה בדרך לארוחה יפנית עם גייל, ומובן שמייד דחיתי את תוכניות המועדון והצטרפתי אליהם. היה זה הסושי המשובח ביותר שאכלתי מזה זמן רב, שלא לדבר על החברה.

את הבקרים שלי בפריז ביליתי עם חבריי הטובים אש"ג וצ"ג, אשר לרגל חג השבועות לקחו את בנותיהן, א"ג ו-ע"ג, לראות את עיר האורות. במסגרת חביבה זו ביקרנו בנוטר-דם, עלינו על מגדל אייפל והתפעלנו מעוגת הקרם שהיא הסקר-קר, כאילו מעולם לא עשינו זאת בעבר. שטנו גם על ספינת תיירים מקרטעת בין האתרים שעל הסן, ואפילו עלינו על אוטובוס תיירים, מעשה סובו-ציון-והקיפוה. במסגרת זו נרשם משבר קטן, עת, בפזיזות של רגע, הובטח לע"ג הפעוטה שתלגום לאלתר גביע גלידה עסיסי – למרות שהכוונה המקורית הייתה להקיף את כל העיר לפני שפעילות ממתקית זו תתבצע. אחרי שסובבנו מחצית מהעיר, לקול מחאותיה של ע"ג, הבנו שאין כל מנוס ושמנו פעמינו, מובסים משהו, לבית המסחר המהולל של ברטיון, המצוי על אי סן-לואי. ומסתבר שהפשע משתלם אף משתלם: גלידת וניל משובחת שכזו, נקודה פרורי שנף של ממש, לא טעמה שפחה על הים!

את הערבים שלי בפריז, לעומת זאת, ביליתי בחברה מפוקפקת יותר. בכל יום בצהריים נפרדתי ממשפחת ג' ופניתי לכמה שעות של סיאסטה מרעננת – ואז יצאתי לתור את מיטב אתריה החד-מיניים של הבירה הצרפתית. פריז מציעה לתייר האגזוזני שפע של אפשרויות, וכמובן לא הספקתי לכסות את כולן, למרות היומרה שלי לייצר מדריך מקיף ככל הניתן. בין היתר ביקרתי בבר של דובים (שם דווקא נטפל אלי איזה טיפוס של רואה-חשבון רזה וממושקף שהתעקש שאבצע בו זמם), וגם בשלוש סאונות (אחת של יפיופים, אחת של סליזאים, ואחת, משונה במיוחד, המוקדשת לעולמם המופלא של הגריאטרים). אך המקום החביב מכולם היה מרתף סאדו-מאזו ידידותי שם הסתובבתי בין לובשי עור ועוטי לאטקס, כולם ממוגפים למשעי ובעלי ארשת רצינית – אבל שובבים להחפיר. היה, ובכן, די וואו.

בין כל האירועים הפריזאיים זכור לי רגע מיוחד, שאותו רציתי לקטוף ולשמור בבקבוק. מדובר בבוקר אחד בו קמתי מאוחר, ויצאתי ממלוני הקט היישר אל כיכר הפנתיאון יפת-התואר. היה זה יום אביבי להדהים, והאור נשתבר על חזיתות הבניינים כמו בציור. פסעתי לי מעדנות אל הבולנז'רי הקרוב, ורכשתי שם כריך מלחם מלא, בו הונחו פיסות רעננות של חסה מסולסלת ועליהן נתחים של עגבנייה בשלה ומתוקה. מעל הירקות נפרשו פרוסות דקות של פרושוטו, ועליו הונחו גבנונים של רוקפור משובח. על כל הכבודה פוזרו בנדיבות אגוזי מלך, ששיוו לכריך מראה אצילי. נטלתי אותו בידי, פסעתי לי אל גני לוקסמבורג, מטחווי קשת צעצוע משם, ובגן התיישבתי על ספסל מול המזרקה, בה השיטו דרדקים את סירות הצעצוע שלהם. האוויר היה צלול, ברקע נשמעה מוסיקת ג'אז חלושה, שבקעה לא ברור מהיכן, ואני נגסתי בכריך האלוקי והרגשתי שהגעתי לגן-עדן.

אך לא לעולם חוסן. וכך, בלי שארגיש בכלל, נמוגה לה ביעף חופשתי האביבית באירופה הרחוקה. ואילו אני מצאתי עצמי שוב כאן בארצות הלוואנט, דוהר קדימה בין עומס עבודה לחיפושיי דירה, בין אימוני כושר לכישלונות בתחום הדיאטה, בין פגישות חטופות עם חברים לחברויות חדשות ומיני מפגשים, כאילו מעולם לא הייתי בחופש.

ואין מי שזקוק לחופשה, יותר מאשר אותו אחד שלא-מזמן שב ממנה.