מזה כעשר שנים שאני חולק מנוי לתיאטרון הקאמרי עם חברתי ב'. ב' המחושבת הצליחה פעם להשיג בעורמה מחיר זול שבזולים דרך דוד שלה, שהוא פנסיונר של מכבי-האש. מאז, כל אימת שאני מתקשר לִבחוֹר הצגה אני מזדהה בתור שרוליק פרומוביץ' מנצרת עילית, תוך נקיטת מבטא יידישאי כבד. במרוצת השנים ראינו ב' ואני עשרות הצגות, מהן מרשימות יותר ומהן מרשימות פחות. האמת, "ראינו" זה קצת הגזמה – אני עצמי, כזכור, מעביר חלק גדול מכל הצגה בנמנום חסר-פשרות. אבל לפחות בגופי נוכחתי בכמה הפקות שייזכרו לנצח! למשל... טוב, לא משנה.

אנחנו משתדלים לקבוע את מועדי ההצגות מוקדם מראש ככל הניתן, אחרת כל המקומות הטובים נתפסים ע"י ועד עובדי חברת-חשמל, שרק מחפשים לדחוק בגסות את רגליהם של הכבאים האמיצים. בפרוֹש ערב ההצגה עצמו אנו מוצאים את עצמנו מחפשים ארוכות חנייה ליד המוסד המהולל, ואז מבלים עוד זמן-מה באכסדרה הדחוסה, בין פלמ"חניקים שנס ליחם, לבין בני-תשחורת שהוכרחו באיומים לראות הצגה במקום לגלוש בבלוגים. פלא שאחרי כל המצוקיות האלה נותר לי רק להירדם על הכורסית הנוחה?

אלא שבמוצאי שבת קודש האחרונה נפל דבר בישראל. לא עוד עיבוד חבוט של ניל סיימון, או הפקה מחודשת של שייקספיר. הפעם, כשפתחתי את יומני, זינקה עלי, כמו טינקרבל על סטרואידים, הצגה – לא פחות ולא יותר – היישר מהרפובליקה העממית של סין. מסתבר שהתיאטרון הסיני הלאומי החליט לכבד בנוכחותו את עירנו הדלה, ושלח לכאן אחר כבוד את הצגת הדגל שלו: "שירותים ציבוריים".

לטובת כל מי שלא היה בסין מעודו (כמוני) התפייט הקומוניקאט לאורך שלושה עמודי כרומו תמימים על יופיו של הרעיון. מסתבר שמשחר נעוריהם רגילים אחינו הצהבהבים לעשות את צרכיהם בפרהסיה, במקומות המיוחדים לכך. מפה לשם הפכו השירותים הציבוריים למרכז החיים של הסיני העממי, ושם, בחלל הריחני, מעבירים הסינים פיסות רכילות חמה ומתעדכנים בחדשות מסין ומהעולם. המחזה מתאר את התפתחותם של השירותים הציבוריים בסין במשך שלושה עשורים, ולמרות הפיתוי העז, הכחיש המחזאי שיש כאן אלגוריה לשינויים המדיניים שחלו בסין עצמה (כנראה פשוט העדיף לראות את ראשו ממשיך להיות מחובר לגופו). יש למה לצָפּוֹת!

אני כשלעצמי הייתי עסוק בעיקר ברַטנוּנית נמרצת על כך שאני הולך להפסיד את רבע הגמר של "כוכב נולד". רק ערב אחד עבר מאז גלגל-ההצלה מורט העצבים, שבו לא הצלחנו חבריי ואני להחזיר לקדמת הבמה את אדיר אוחיון, ועתה, במקום להיצמד בציפורניי למרקע, אני נגרר אחרי ב' למופע אקזוטי כזה או אחר. אין צדק בעולם כלל. למען האמת, גם ב' עצמה התבאסה לגלות שהצגה שקבענו שנה מראש נוחתת בדיוק על אותו רבע גמר גורלי. "אפשר להקליט" מילמלה חלושות בנסותה לפייס אותי – ואת עצמה. נו באמת! הרי זה כמו לצפות בהקלטה של המשחק ההיסטורי בין בית"ר ירושלים האהובה שלנו לפ.צ. קופנהגן, כשאתה כבר יודע מראש על ה-1:1 הגורלי שהביא להדחתה המצערת של בית"ר מאירופה (או מספרד).

לא נותר לנו אלא לקוות שההצגה עצמה תהייה מרתקת מספיק כדי להשכיח מאיתנו את רבע-הגמר המפוספס. וכך התרווחנו בכיסאותינו מלאי ציפייה, בהמתנה דרוכה למתרחש. אלא שהיינו צריכים לחכות לא-מעט עד שיתרחש משהו. מסתבר שעקב חשיבותו של המאורע נכחו באולם מכובדים רבים, וכולם נתבקשו לשאת נאומים. וכך עלה אל הבמה כבוד ראש-העיר שלנו, רון חולדאי, ובירך את שר התרבות מג'אדלה ואת שגריר סין בישראל מר ז'או ג'ון. לאחר מכן עלה כבוד שר התרבות והחזיר ברכות חמות לראש העיר, וגם לשגריר (שאת שמו ביטא בחן "צ'אנג צ'וּנג"). אחריהם עלה כמובן כבוד השגריר והכביר במילים חמות (אך לא ממש מובנות) על קשרי הגומלין התרבותיים, ועל קשרי התרבות הגומליים, וכדי ביזיון וקצף. באותם רגעים נזכרתי בעצמי, כבן עשר שנים, כלוא במכוניתם של הוריי בעת טיול ארוך ומשמים לגליל, כשהדבר היחיד שאני יכול להוציא מהפה זה "אמא, מתי נגיע? אמא, כבר הגענו? אמא, למה אנחנו עוד לא שם?". ואולי גם "אמא, אני צריך פיפי!". מה שמחזיר אותנו כמובן להצגה.

עם תום מסכת הנאומים המייגעת הוחשך לבסוף האולם, והמסך עלה על תפאורה מלבבת של שירותים ציבוריים בסין של שנות השבעים. פס-הייצור כלל חמישה תאים לגברים ושניים לנשים, כשכולם מאוישים – ולפני הדלת עוד משתרך תור גדול של ממתינים. אל מול עינינו הלטושות נגולה מסכת שהזכירה מעט את הצגת-הסיום של כיתה ו' בביה"ס הממלכתי "נאות שיממון". בהבדל היחיד שהכול התנהל בסינית – עם תרגום ממוחשב שהוקרן על רצועת בד תלויה מהתקרה. קהל הצופים ניסה להציץ בו-זמנית אל הבמה ואל רצועת הביטחון העילית, באופן שהזכיר קבוצת יענים מהנהנים. לא שהיה יותר מדי מה לראות על הבמה, שכן רוב הזמן כרעו השחקנים מעל הבורות המאולתרים שהוכנו להם מראש וליהגו על שלל נושאים מרתקים (נוֹט!). מדי פעם קם אחד מהם, רכס ברוב טקס את מכנסיו, ואיפשר לאחד הממתינים להחליפו. שוֹס.

מקץ מה שהרגיש כמו נצח הוחשכה הבמה, ואז עלה המסך שוב, הפעם על שירותים ציבוריים משנות השמונים, הכוללים – שומו שמיים – מחיצות בין התאים. הפעם נדרשו המבקרים לשלם על השימוש – האם זהו רמז למדיניות היד הקשה שהנהיגה סין בטיבט הכבושה? ושוב חזרו אלינו המשרבטים על הקירות, המשפריצים מעבר לקו המים, הולכי הרכיל מרימי הקול ושאר הדמויות העמוקות שכבר הכרנו לפני-כן.

מובן שמתישהו התחלתי לנמנם, ועברתי מבלי להרגיש לשירותים של חמישה כוכבים המייצגים את סין של ימינו. מנהל-השירותים המעונב רדה בעובד הניקיון הזקן, וזה מצידו התאהב בביתה הפאנקיסטית של ידידתו קטועת הרגל. רמזים לפאלון-גונג המשוקץ? רפרנס לדים-סאם המוצקים של מחוז שנחאי? אלוזיות למלחמות האופיום של פעם? כל המשל והנמשל התערבלו בראשי לעיסה סמיכה של צירצורים בסינית, צווחות רמות ומחוות תיאטראליות מוגזמות. למרבה השמחה בחר המחזאי רגע אקראי כלשהו שבו ירד לפתע המסך, ועלה שוב כדי לאפשר קידות והשתחוויות למיניהן. תושלב"ע.

נגררנו בראש סחרחר אל מחוץ להיכל, וקריאות ה"ביגל'ה חם", בשילוב עם תרועות החצוצרה ועם הלחות המעיקה, הזכירו לנו שאנחנו כאן במזרח-התיכון, ולא בסמטאות בייג'ין. אבל במקרה הזה הייתה תגלית זו בבחינת שמחה ממש. שמחה שהתגברה שבעתיים כשהגעתי הביתה וגיליתי שדניאל בן-חיים הודח. כמו שאמר פעם חכם סיני עתיק – יש אלוהים.