ישנו נושא אחד שטורד את מנוחתי מזה זמן רב, ונראה לי שהגיע הזמן והמקום לדון בו. אני מתכוון לעניין של דיבור בזמן ה, אתם יודעים.

אני למשל באופן אישי די נגד דיבור בזמן ה, אתם יודעים. איכשהו, הדיבורים מפריעים לי להתרכז בָּעיקר. אולי זה פשוט הקטע הגברי הבסיסי של חוסר יכולת לעשות שני דברים בבת אחת (כאמרי דאנשי: האיש לא יכול לצעוד וללעוס מסטיק בו זמנית). ואולי זה בעצם האנטי שלי לרעשים טורדניים (שהיא אחת הסיבות למה אני לא הולך למועדונים... טוב, על מי אני עובד פה). בכל מקרה, אני לחלוטין שייך לרוב הדומם. וכך אני גם מעדיף את שותפיי ל, אתם יודעים. אבל לפעמים ממש נדמה לי שאני חלק ממיעוט הולך נכחד. משום-מה רבים מהאנשים שאני פוגש באותם מקומות בילוי מפוקפקים פשוט לא מסוגלים לסתום את הפה.

קודם כל יש את קבוצת הגונחים. אלה אולי ממעיטים בדיבורים, אבל ממלאים את החסר בכל מיני קולות בראשיתיים חסרי פשר. להשלמת הלוּק הם משתמשים גם בשלל מחוות תיאטרליות כמו הרמות-ראש מלאות פאתוס, גלגול עיניים כלפי התקרה, העוויות משונות ושלל מרעין בישין. ואֵילו קולות שהם מפיקים – כמו דיג'ירידוּ שלא ניערו ממנו את הנמלים בבוא הקיץ! גניחות קצרות וסטקאטואיות, אנחות ארוכות ומשתפכות, צווחות רמות-תדר, לעתים מקוטעות ולעתים ארכניות, ממש כקולות שופר בפרוש החגים – שלא לומר כקול-גלגל-המתגלגל-ממטה-למעלה (ע"ע ספר הזוהר, פרשת "ויחי"). במקרה של אזעקת אמת נשמעות צפירות עולות ויורדות.

הסוג השני הם הקמב"צים שבחבורה. אלה משוכנעים שלא ניתן לעשות, אתם יודעים, כמו שצריך – אם אין תסריט מוגדר ומסודר. בעקרון גם אני מאמין בסדר-שיהיה-פה, בהיותי מין סוג של יקה. אבל איכשהו דווקא בתחום הזה, כמו נניח בעולם של מוסיקת הג'אז, נראה לי שכדאי גם להשאיר מקום לאימפרוביזציות שרק יכולות להוסיף חן לסטנדרטים המוכרים. לא כך סוברים הקמב"צים. רק אתה נכנס עם קמב"ץ לאיזה תא, במטרה לעשות קצת שמייח, ומייד הוא מתחיל לתסרט את המהלך.

תת-הסוג הראשון כולל את הקמב"צים השירותיים. אלה לכאורה רק רוצים להנעים עליך את זמנך, למען ירבו ימיהם על פני האדמה. איך שמתחילים בפעילות, מייד הם פוצחים בשאלון של יאיר לפיד: "מה אתה אוהב? איך אתה רוצה? מה לעשות? טוב לך? למה אתה לא עונה???". למה אני לא עונה? נו באמת! אני לא עונה כי אין לי סבלנות לכל השאלות המפגרות שלכם! מה זה פה, מבחן קבלה לבית-צבי? אם אתם לא מסוגלים להבין מה אני רוצה ומה אני אוהב מתוך העניין עצמו, אז לכו לקחת קורס הכנה לפסיכומטרי ועזבו אותי לנפשי! דגנרטים!

תת-הסוג השני הם הקמב"צים המנחים. בהיפוך גמור מהשירותיים, המנחים מרוכזים רק בעצמם ובכלל לא בזולת. לפרקים נדמה שהם בכלל עושים לך טובה שהם מוכנים שתשרת אותם. וגם הם לא סותמים את הפה, ומנחיתים עליך ללא הרף שלל הסברים, משל היו קלטת הנחיה להרכבת ספה של איקאה: "תעשה לי ככה, עכשיו ככה, טוב!, עכשיו ככה, לא, לא ככה, לא, אתה לא מבין, ככה!". למה מה קרה? אתם עושים לי מבחן קבלה לבית-צבי? עם ציונים נפרדים בעיוני ובמעשי? יאללה, לכו לקריירה של מציל בחוף הים ועופו לי מהעיניים! אגואיסטים!  

עוד זן שיש לייחד לו פסקה משלו הם גסי-הרוח. אלה משום מה משוכנעים שבלי קצת דרטי טוק אין בעניין כל הנאה. איך שאתה מתארגן לפצוח במלאכה, הם ישר פותחים פה-ג'ורה ומפיקים מרגליות בניחוח דוריאן: "אני רוצה להיות ה-&%$# שלך! ת&*^%& אותי! כן! כן! עוד!". אוזניים תצילנה. כזה מבול של שופכין, לא שמעה שפחה על הים. ואני, פולני מבית טוב, שואל – למה לקלל? אי אפשר בנימוס? קצת תרבות? קצת קולטורה? בבקשה לכו לשטוף את הפה במים וסבון ואל תחזרו. אזיאתים.

יש כמובן גם את אלה שמבקשים בקשות מוזרות, החל מ... ועד... טוב, קצת לא נוח לי לפרט. ויש גם את דוברי השפות הזרות, בהם אתה נתקל לעתים במקומות-מפגש שונים במגוון ארצות תבל. מילא בניו-יורק או בפריז, שם אני עוד מסוגל להבין מה הם רוצים ממני ולאיזה סוג מהנ"ל הם שייכים. אבל בקופנהגן, למשל, לא ממש הסתדרתי. האם הויקינג הקשקשן מזמר באוזני מילות כיבושין על בסיס שירי-אהבה סקנדינביים עתיקים, או שמא קולות גרוניים משונים אלה, שהוא מפיק לכאורה מבית-שחיו, הם פשוט סט קללות שהיה גורם לי להסמיק כרימון בכל שפה אחרת? על רקע זה, ולקראת נסיעתי המתקרבת לברלין, אני מנסה עכשיו ללמוד במהירות כמה מילות מפתח בשפה המקומית, בעיקר בעזרת הפרסומת האחרונה של בורגר-ראנצ' או מה שזה לא יהיה (יורגן! שנל!).

אגב, כמו במקרה של ארבעת המינים, יצא לי להיתקל בעברי גם במין המסוכן ביותר: אלה שרק מדברים. אתה פוגש אותם לעיתים במקום-מפגש ציבורי, ולפעמים אתה עושה את הטעות של להזמין אותם אליך הביתה. או אז נידונת לכמה שעות של שיחה ארכנית, ולשלל פטפוטים – לפעמים ברמה שלא הייתה מביישת ילדי חינוך מיוחד בעיר נידחת. ומשום מה, כל כמה שאתה מנסה לדלג משלב הפטפטת לשלב העשייה הציונית, מן הכוח אל הפועל, לא עולה הדבר בידך. אחרי ערב במחיצתו של זיין-שכל שכזה, שבסוף קם והולך הביתה בלי לעשות דבר, אתה נאנח ומוכן להתפשר אפילו על קמב"צ נודניק מהסוג שהוזכר לעיל. מה לעשות, לפעמים אי אפשר להיות בררן מדי.